קטע זה מציג חזון חברתי שניתן לסכמו בפשטות - הרמוניה (דינמית)
של שונים.
עמדתי הבסיסית היא שאין שני אנשים שהם שווים בכל התחומים,
הרצונות והיכולות, ושיש לאפשר לשוני לבוא לידי ביטוי בדרך שלא
פוגעת באחר, או שפוגעת באחר באופן עקיף ומינימלי ככל האפשר.
אני חושב ומאמין שזכותו של כל אחד לעצב את חייו, ולאף גורם,
פרטי או ממסדי, אין זכות להורות לאדם כיצד לחיות את חייו
הפרטיים, כל עוד לא פגע באחרים. כל אחד מאתנו יכול לחשוב
ולדמיין כיצד היה חש אם משהו שהוא נהנה ממנו (ואינו פוגע
באחרים) היה נמנע ממנו.
אם נאפשר מקסימום חופש למקסימום אנשים (כל עוד אינם פוגעים
באחרים ובאחריותם) נוכל ליצור בסיס להרמוניה חברתית.
לדעתי, על מנת להגיע להרמוניה חברתית צריך מצד אחד לשמור ולהגן
על חופש הפרט והקבוצה מפני עריצות הרוב, ומצד שני להגן ולשמור
על חופש הרוב מפני קבוצות מיעוט ויחידים מסוכנים.
את הדיון והשיח הציבורי בין הקבוצות השונות צריך לבסס על
אינפורמציה אמיתית, תוך סובלנות רבה גם לאחר ולשונה. השילוב
בין התנהגות סבלנית וסובלנית כלפי אחרים לבין שמירת היחס
המכובד לעצמנו ולסביבתנו יכול, בדרך כלל, למנוע או להקטין את
השנאה לאחר.
אם נדע, כיחידים וכחברה, להעריך אנשים לפי מעשיהם, דבריהם
ודרכיהם ולא מתוך שיקולים אחרים, נוכל ליצור תשתית לשוויון
חברתי בסיסי.
בשוויון הבסיסי כוונתי לשוויון שאינו מושפע מהבדלי תפיסות
חברתיות ופוליטיות, אמונה או שיוך דתי, השתייכות לאומית, אתנית
ואף עדתית, גברים ונשים ועוד (כל אחד ואחת מאתנו יכול/ה לחשוב
בוודאי על גורמים נוספים שעלולים ואף יוצרים לעתים אפליות לא
מוצדקות).
על בסיס זה ניתן להוסיף ולהעניק גם זכויות לקבוצות שונות, לפי
צורכיהן ורצונותיהן ולפי יכולת החברה להיענות להן, מבלי לכפות
זאת על הקבוצות האחרות וללא פגיעה בזכויות הבסיסיות של האחרים,
בודדים וקבוצות, בחברה.
מבחינת הזירה הציבורית, יש לשלב בין מבנה הזדמנויות הוגן לבין
התייחסות שונה לכל אחד ואחת בהתאם לרצונם וליכולתם. בחברה כזו
השוני יתקיים בדרך שאינה מעודדת עימות ויאפשר שיפורים חברתיים
לפי הצורך. בהקשר זה חשוב לציין שאין לפחד באופן עקרוני
משינויים, אלא שעדיף לחשוב מה היינו עושים אם לא היינו פוחדים.
לאחר מכן עלינו להחליט: האם הפחד מוצדק ומשמש כסימן אזהרה
חיובי שמונע טעות, או שהפחד לא מוצדק ומהווה חלק מקיבעון
מחשבתי שמשתק אותנו ומונע אפשרות לשיפור. אם נבחן ונעריך כל
מקרה בפרופורציה, עם מוסר ודרך האמת נוכל להגיע, בדרך כלל,
להערכה המתאימה ולדרך הפעולה הטובה ביותר לפרט, לקבוצה
ולחברה.
גיבוש חברה הרמונית וסובלנית איננו תהליך קל ומהיר ועלול אף
להיות לעתים מתסכל, אולם זה אפשרי ותלוי בנו. ככל שנהיה מודעים
יותר לעצמנו ולסובב אותנו ונהיה מוכנים לפעול באחריות, נראה,
לדעתי, שמרבית הדברים המציקים לנו נובעים מעצמנו ומפעולות שאנו
עושים או מאפשרים שייעשו (גם ע"י הסכמה בשתיקה). מסיבה זו,
מרבית הדברים המציקים לנו ניתנים גם לשיפור. שיפור מצבנו תלוי
בכך שנחליט שאנחנו רוצים לטפל גם בגורמים ובסיבות לבעיות
השונות (ולא רק בתוצאות) ולחשוב על ההשלכות האפשריות של דרכי
הפעולה השונות.
היות ולדעתי החיים ומערכות היחסים הנם דינמיים, אין בכוונתי
להציג אוטופיה אידיאלית, שכן איני מאמין בכך. לדעתי, מרבית
האוטופיות אינן מציאותיות, משום שהן מציגות מצב קבוע ובלתי
משתנה. לעומת זאת, אני חושב ומאמין שניתן לקדם שיפורים חברתיים
בדרך אחראית ובפעילות מתמשכת לאורך זמן. חשוב לציין כי על מנת
שהשיפור (או לפחות חלקם) יתרחש, יש צורך בעבודה משותפת של
אנשים רבים ובשילוב פעילות החל מרמת הפרט והקבוצה ועד למישור
הציבורי שבו מתגבש ההסדר החברתי, כל פעולה ותרומתה היחסית
וחלקה בפעילות הכוללת לקידום השיפורים החברתיים.
על מנת שלא ליצור רושם מוטעה וכדי למנוע מצב שדבריי יובנו בדרך
שגויה, עליי להבהיר סוגייה חשובה. אנו מוקפים בקריאות לאחדות
חברתית וחשש מפני שסעים, מלחמות אחים וכדומה. ברצוני לציין
שאני נגד אחדות חברתית שמתבססת רק על כפייה ובוודאי שאיני מחפש
אחידות, שכן יש אנשים שונים וקבוצות שונות בחברה. לדעתי, פיוס
(במקרים שיש בו צורך ואפשרות) יכול וצריך לנבוע מרצון ולא
מתוקף הוראה או חשש מכך שהאחר שונה וחייבים להיות ביחד.
גישתי היא שפיוס והשלמה יכולים להגיע רק לאחר שמפסיקים לחפש
נקמה ומחפשים את האיזון בין האינטרסים השונים.
מעולם לא קיבלתי את גישות "כור ההיתוך" למיניהן ואת האלימות
שבדרישה לוותר על צביון חברתי ותרבותי, רק משום שהוא אחר
ושונה. אני מודע לכך שיש גם מצבים בהם שלילת האחר מוצדקת, אבל
לדעתי מרבית המקרים בהם אנו שוללים את האחר אינם מוצדקים.
במקרים רבים נעשה שימוש במידע סלקטיבי (ולעתים אף באלימות) על
מנת להצדיק (או לשלול) עמדה או קבוצה בחברה. לדעתי, האלימות
הבלתי מוסברת והבלתי מוצדקת (הגלויה והסמויה, הממסדית והפרטית,
המילולית והפיזית) היא אחת הבעיות המרכזיות בחברה.
האלימות מאיימת על זכויות הפרטים והקבוצות בחברה ועל
הלגיטימיות של מוסדות החברה ומהווה מכשול בדרך לגיבוש חברה
הרמונית.
אני חושב ומאמין שניתן, במרבית המקרים, לקחת מכל תפיסה ותרבות
את הטוב שבה. איני טוען שבכל התחומים החיבור אפשרי, אבל אני
חושב שבמרבית התחומים ניתן למצוא את האיזון הדרוש לשם חיים
חברתיים משותפים.
בהקשר זה אציין שאיני רואה התנגשות תרבותית (של ציוויליזציות
או של "עגלות מלאות") הכרחית או ודאית. עם זאת, אציין שבמספר
תחומים אני צופה התנגשויות, שייתכן וניתן להקטין את נזקיהן בכך
שכל אחד ינהג באחריות, גם בזמן המאבק על עקרונותיו.
חשיבות האופן שבו נאבקים נובעת מכך שכאשר פועלים רק באלימות
נוצרת לעתים התחושה שרק האלימות היא זו שקובעת ונוצרת גם מורשת
של אלימות.
באופן עקרוני, הן בנוגע לכל אחד ואחת מאתנו כבודדים והן בנוגע
לשילוב החברתי בינינו, עלינו לחפש, למצוא ולחיות את האיזון
שיוביל אותנו לטוב ולאושר. יחד עם זאת, אין כוונתי שניתן לזכות
באושר מן ההפקר, אלא לטעון שהאושר אפשרי והוא דורש ומצריך מאמץ
מתמשך.
איני טוען שהדבר יהיה קל, אבל אני חושב ומאמין שהדבר תלוי בכל
אחד ואחת מאתנו ובדרך בה נבחר, כל יום ובאופן מתמשך, לחיות את
חיינו. במקום לקטר, בואו ננסה לשפר.
אפשר גם אחרת, אם באמת רוצים.
תחשבו בעצמכם ותיהנו מהחיים.
(ואפשרו זאת לאחרים).
לתגובות: asafi76@hotmail.com
מקווה שנהנית מהקריאה, אסף.