אחר צהריים שרבי. רוח מלטף. אני נשכבת על המיטה אחרי מקלחת,
לבושה שחורים, מתכסה בין סדינים לבנים, העיניים נעצמות.
אני מרגישה איך זה עולה ונעצר לי בין הצלע השלישית לחמישית,
ואיך זה יורד ונעצר לי בין הרגליים,  וחום מתפשט ובוער וצועק,
ועוד רגע אני עולה לשמיים.
ואז אני נרדמת.
כשאני מתעוררת כבר חושך בחוץ. שרידי החלום מלווים אותי
ומכבידים על חוסר הרצון לקום. אני לא זוכרת מה קרה שם אבל אני
מרגישה את החום שוב עולה. ויורד.
אני קמה, שמה מים, מודדת קפה, מחכה ליד השולחן, מתלבשת. שעון.
בוהה. שותה קפה מדוד. שקט.
יוצאת החוצה. פוגשת רוח. הלילה מלטף אותי.
מאחד הבתים בוקע צליל, מתחרה עם השקט, מתגרה בו.
ירח בלי בושה מציף הכל בעדינות.
אני מגיעה למחלקה.
פוגשת את רננה. "איך המחלקה?"
רננה היא גמל. בגלל אנשים כמו רננה בית החולים הזה בקריסה,
אולי כל מערכת הבריאות.
אחרי שהטלתי את מצב החולים בארץ על כתפיה המאוד רחבות של רננה,
אני שואלת, "כמה?"
"12."
"מי יש לנו כאן?"
בחדר 8 שוכב נחום החרמן. מפתיע או לא שהוא חרדי מזדקן? פעם כן,
היום לא.
חולה חדש מטיפול נמרץ. נחמד ושקט.
חדר 9. שני ערבים - כבר לא ממש איתנו אבל עדיין משהו שם דופק.
אם לאלוהים נותרו עוד רחמים הוא ילחץ על ההדק (לא במשמרת שלי),
ויסלח לי אל רחום...
בחדר 10 יושב היפופוטם עם זוג שדיים עצומים ופיפי קטן. היא
מבקשת כדור שינה. אני מחייכת ואומרת תודה, כי כדור שינה אומר
שהיא לא תקרא לי בכל חמש דקות ותמלמל מילים שאני לא מבינה בטון
שלא מותיר מקום לספק.
לידה שוכבת לידיה. וגיטל. לגיטל קשה "מה קרה לה?"
"מה אתם עושים לה?" היא שואלת.
את שאר המחלקה אני לא מכירה.
לילה. כולם ישנים.
הקירות כאן לוחשים עליבות ובדידות. ריקבון.
יש ימים שבהם אני מחוררת. הלילה הוא כזה. אני שקופה ומחוררת.
קצת חסרת כוחות לנשום, לעמוד, לחייך. רוצה לשכב במיטה ולהרגיש
שוב את החום עולה ויורד, להתעטף בחלומות.

לילה. שוב.

עברו זמנים שבהם הייתי עסוקה בלטבוע ברחמים עצמיים.
עודני.
היופי חמק לי בין האצבעות.
עודנו.
לאונרד כהן מנגן לי ברקע. אין כמוהו להשיב יופי למקומו, אני
לוחשת וטופחת לעצמי על השכם.
עייפה ולא רוצה לישון. הלילות הפכו לי לרגעים קסומים.
אם כן, אני מותחת את קו הסיום.
משהו בשקט.
עוד יום שכזה. אני הולכת בעיר, מרגישה כמו ילדה קטנה עם תיק
גדול.
רודפת, בורחת, נכנסת, מתכנסת לשבלול קטן עגול ומתכרבלת
בשמיכה.
דיברתי עם מלכת הימים עכשיו. על השתיקות באמצע ניסיתי לכסות
בצחקוקים טיפשיים. אני מנסה לספר לה, לעצמי, על רגעים יפים, על
רגעים עלובים, על רגעים של ציפייה.
"תקשיבי", אני אומרת לה, "אני מחכה."
למה?
שתיקה.
בראשי המולה, בחוץ דממה.

יום שישי. שוב.
ארוחת שבת ראשונה בהוסטל. קצת התרגשתי.
השעה שבע - כולם כבר ישובים סביב.
המפות לבנות, הדלקנו נרות, האוכל כבר חם. מגישים לשולחן.
תוך 10 דקות זה נגמר. כמו חורבן.
שמואל ניגש אליי. מרגיש לא טוב. "אולי נדבר קצת?"
אנחנו מתיישבים. הפעם, אני אומרת לעצמי, הפעם אני אבין הכל,
אני מרוכזת מפוקסת תופסת כל מילה חזק בין השיניים ובולעת. אף
אחת לא חמקה. מתחילה לטייל על פניו, חוקרת את העצמות באפו
והזווית המעניינת שהן יוצרות. תוהה מה יש בו ובגבב המילים
המפוזרות שהוא זורע בי שגורם לי לאהוב אותו.
"זה משהו בעיניים."
"מה?" אני מתעוררת ושואלת.
"את חושבת שהעיניים שלי כבויות?"
מסתכלת בעיניים הכי עמוק שאפשר ומחזיקה יד חומקת, יודעת שבעוד
רגע הוא יקום וישים קץ לזמן.
"יש לך אור גדול בעיניים."
מחייך קם ויוצא.
הספות הצהובות צועקות ואני חושבת לעצמי שטוב שמישהו צועק כאן
במקום הזה.
עשר. יצאתי מהעבודה רכובה על זוג גלגלים, טסה בין הרים, טסה
כמו רכבת, ממהרת.
למה? לשקט שבבית.
שקט כזה עושה לי זמזומים נעימים ומטרידים באוזניים. אני שמה
מוסיקה ונשכבת על המיטה.
אפוסת כוחות.
מתכיילת.
זה קשה בעיקר ברגעים כמו אלה, אני מלאה כרימון, הלב מפוצץ,
הראש גדוש, אדרנלין נשפך.
לאן הכול מתנקז? לוורידים ברגליים שלי שבכל יום מתרחבים
ומתעבים וכבר הם מאיימים לפרוץ החוצה אל העולם הגדול ולהטביל
אותי מחדש.
מיכאל שוב התקשר. שבת של שלום.
אני עוצמת עיניים בזמן השיחה ועליי מטיילות כפות ידיים גדולות
וחמות, מכילות אותי. אני לא מקשיבה למילים, רק לצליל, וחושבת
כמה הוא תואם את כפות הידיים. השיחה מסתיימת, משאירה אותי עם
בחילה קלה, כזאת שמתחילה מהקודקוד של הישבן ומסתיימת בנקודה
הרחוקה והעמוקה ביותר, בדרך עוד עושה סיבוב על הלשון ומשאירה
שם קצת טעם רע של תפלות.
חושך
החום שוב עולה ומטפס. אני מתקשה ומתרפה
הלילה עוטף אותי
אני מתכסה ברצון בלאות וממלמלת לעצמי
אח... הבדידות. הבדידות המאכלת