אני קורא פה די הרבה סיפורים פה בבמה ושם לב יותר ויותר שאנשים
פשוט רושמים את המחשבות שלהם וקוראים לזה סיפור, מסווגים תחת
זכרונות. כנראה שזכרונות הם גם סיפורים, כמו שפוליטקאים הם גם
אנשים. אז אם כולם עושים את זה, גם אני יכול, הנה זכרונותיי
מאתמול.
אז הייתי בפאב, מקום כזה לסטודנטים, עם עוד שני חברים. אבל הם
לא מה שחשוב בסיפור, החלק הזה שייך בלעדית למלצרית. הוי, איזה
מלצרית. בלונדינית (אמנם צבוע, אבל אף אחד לא מושלם), פנים
מתוקות וגוף תואם. אני באופן טבעי מחייך אליה ומנסה טיפה לפתוח
שיחה. אבל המקום מלא, היא עסוקה והכלב, שמתגלה כשלה ועוד עם
השם הייחודי "ג'ק", מסתובב סביב בין רגלי השולחנות בהנאה. אז
זה לא ממש הולך.
אני משער שעם מלצריות מתחילים הכי הרבה, לא רק כי יש להן נטייה
להיות יפות ואדיבות, אלא כי הן ממש משתדלות להיות נחמדות. הרי
כל אחת רוצה טיפ, בכל זאת... ולכן הדילמה שלי הסתבכה. האם היא
מחייכת אלי? ואם כן, זה בגלל שהיא רוצה לחייך? זה רמז? או שזאת
דרכה עם כל הלקוחות, לחייך יפה ככה ולקוות לטיפ נדיב?. וככה,
אני מעביר את הערב בדילמה, לנסות משהו או לא? ואני הרי גם ככה
בחור ביישן מטבעי.
בסופו של דבר, כמו רב חיי, לא עשיתי ממש כלום ולא מצאתי את הכח
הפנימי לצעוד אליה לעצור אותה לשניה מכל הגשת המשקאות ולומר לה
בדיוק כמה היא יפה ושאני אשמח להכיר אותה. סתם אכלתי, שתיתי
ובסוף שילמתי את החשבון, השתדלתי להיות נדיב מהרגיל בטיפ.
החברים שלי כבר קמו וצעדו ליציאה ואני עצרתי, הפכתי את החשבון
ורשמתי שם 'את נורא יפה' לפני שהלכתי. לא משנה שהעט שלי החליט
לגמגם דווקא במילה 'יפה', הרי העיקר הכוונה, נכון?