הוא תמיד חלם על בית מושלם ,בית כזה כמו בסדרות של "משפחת
קוסבי"
שאפילו מתי שנורא נורא כועסים ,אחרי שניה משלימים -יחד עם הטפת
מוסר קלילה .
גם הוא רצה שכל פרק יגמר בחיוך צחור שינים ,או במינימום של
השלמה, מלווה בדמעות פיוס מתוקות.
הוא גם רצה שלושה דגי זהב ששוחים להם באקווריום וספות
מפוארות,אוכל חם שמוגש כל יום בשעה שהם חוזרים מבית ספר,והוא
גם רצה חברה מושלמת
עם אפס סיכוים לפרידה,מוות או כל אסון אחר שאפשר להריח.
זו לא היתה התוכנית.
לעיתים רחוקות הם השלימו,ריבים היו-בהחלט,בדיוק כמו בטלוויזיה
-מלאים זעם, אבל ההשלמות שכה ציפה אליהם -לא הגיעו.
ורק הדמעות הגיעו ,מרירות ועצובות ,דמעות של יאוש.
הוא היה זורק למיקרו ארוחה קפואה -"ארוחה ביתית" היה מודפס על
האריזה ושני ילדים רזים ויפים נראו עליה-עם אמא ואבא שמסתכלים
עליהם בעונג.
הוא אכל את ארוחותיו מול הטלוויזיה -מנסה לקבל רעיונות מסוימים
,אולי כך יוכל לעצב את חייו.
החברה שלו-האחת והיחידה -עזבה אותו אחרי זמן קצר, "אתה חי
בחלומות"-
אמרה לו,"ואני כאן בעולם המציאות -אתה לא נמצא איתי",אמרה
-וטרקה את הדלת מאחוריה.
-הוא קנה אקוריום,אקווריום עם שלושה דגי זהב יפים,הם דווקא
התאימו מאוד לאישיות הטלוויזיונית שבנה לעצמו,הם שחו
ושתקו,יפים ושלווים כמו שהם.
הוא הרגיש שהקירות סוגרים עליו-דירת שניים וחצי החדרים לא היתה
קרובה אפילו למה שציפה ורצה,הוא רצה את הבית הגדול היפה הזה
,עם אבא שנמצא תמיד, עם אמא חייכנית ,עם דמעות פיוס
מתוקות,ארוחה חמה -משפחתית.
הוא קרא בעיתון שעכשיו מורידים את "משפחת קוסבי",מעכשיו הולכת
להיות סדרה על החיים האמיתים ,הוא כבר הכיר אותם,הוא לא היה
צריך סדרה שתראה לו את זה.
הוא ברח,לא ידעו לאן,לא ראו אותו יותר לעולם-נעלם,כמו הסדרה.
והדגים-הדגים המשיכו לשחות באקווריום יפים ושלווים-בדיוק כמו
בטלוויזיה.