צור תמיד היה שם.
גם כשנדרסתי מהאופנוע של אחי.
גם כשאימא זרקה עליי כלי מטבח.
גם כשאבא עזב ת'בית בגלל שנמאס לו להוציא את כל הכסף שלו על
כלי מטבח חדשים.
תמיד היה.
לא הייתה פעם אחת, אפילו פעם אחת, שהוא לא ענה שצלצלתי אליו.
או שהוא לא היה בבית כשבאתי אליו מלאה פצעים. איך הוא טיפל בי.
אח גדול...האח הגדול שאף פעם לא היה לי.
ויש לי אחים, זה לא שאין לי. אבל הם כ"כ מרוכזים בעצמם שמה
אכפת להם מאחותם הקטנה.
צור היה הכל. כל המשפחה. לפעמים היה אמא, לפעמים אבא, לפעמים
אפילו אחות. אבל בעיקר אח.
פעם אחת באתי אליו אחרי שערן זרק אותי. כמה שבכיתי. מסכן צור,
הרטבתי לו את החולצה.
בכיתי ובכיתי, לא היה אכפת לי מכלום. מצידי שכריסטינה אגילרה
תשתלט על העולם, לא הייתי מפסיקה לבכות. והוא היה שם, כ"כ היה
שם. ולא רק היה שם כדי להגיד שהוא היה שם כדי שלא יהיו לי
טענות. אלא רצה להיות שם. וזה עשה את כל ההבדל.
הבעיות התחילו כשסיימנו י"ב. צור התגייס לצבא. לא לקרבי, אבל
בכל זאת היה רחוק מהבית. רחוק מדי. הימים עברו, שבועות,
חודשים, שנתיים. ראיתי את צור רק פעם בחודש, וגם זה רק בערך.
כ"כ התגעגעתי, לאחי הגדול. לאמא, לאבא, לאחות. הזדקקתי לו.
יום אחד צלצלתי אליו לבסיס.
"הלו?"
"צורציק! מה שלומך אהוב שלי?!"
"מי זה?"
"צורציק זאת אני, אחותך הקטנה"
"ממתי יש לי אחות קטנה?"
"מתמיד. צור, זאת אני נועה."
"אה, נועה."
"כן, נועה. אני מתגעגעת אליך"
"מה לעשות"
"אני רוצה לראות אותך. לא, בעצם תיקון טעות. אני צריכה לראות
אותך. וכמה שיותר דחוף !"
"צריכה, יופי שלא הגזמת."
"לא, לא הגזמתי. אני מבקשת יותר מדי?"
"כן."
"מה?"
"מה ששמעת."
"צור, אתה מפחיד אותי."
"כולם מפחדים ממשהו."
"מה קרה לך?"
"שום דבר. את מבזבזת את הזמן שלי. להתראות."
הוא ניתק.
צורציק ניתק לי, ככה, לאחותו הקטנה.
שזקוקה לו. שצריכה אותו.
מה קרה לו ?
צור אף פעם לא היה עושה לי דבר כזה. הוא אוהב אותי. לפחות
אהב.
הייתי חייבת לגלות מה עובר עליו...

שבוע אחרי זה, יום שלישי בבוקר, החלטתי לנסוע לבקר אותו.
קצת פחדתי, אני מודה. פחדתי שאני אראה אותו ולא אכיר אותו, או
שיותר גרוע, שהוא ישחק אותה לא מכיר אותי. כמו בטלפון. אמרתי
לעצמי שאם הוא עושה את זה אני מתאבדת. ואני לא מגזימה. צור היה
החיים שלי, ממש החיים שלי. בכיתי ביום שהוא עזב. היה כ"כ קשה
בלעדיו. ועדיין קשה. ויהיה עוד יותר קשה אם הוא ימשיך בגישה
הזאת.
כמובן שהאימא המרשעת שלי לא הסכימה לי לנסוע.
"הצבא זה מקום מסוכן" טענה. כן, בטח. רק רצתה להשאיר אותי קרוב
אליה כדי לוודא שאני לא עושה שטויות, כדי שאף אחד לא יתלונן
ושהיא תשמור על הפרופיל המושלם שלה. רק על עצמה היא חושבת,
האימא הזאת, בחיי. לפעמים אני באמת חושבת שאני מאומצת.
אבל זה לא עיניין אותי שהיא לא הרשתה. לא שאי פעם עיניין.
יצאתי בכל מקרה, אולי לא דרך הדלת כמו בן אדם מתורבת, אבל גם
דרך החלון זו דרך די נחמדה לצאת מהבית.
בעודי מחכה לאוטובוס, ניסיתי שוב להתקשר לבסיס עם הסלולרי
שלי.
"צור באימון עכשיו, הוא לא יכול לדבר" ענתה לי מישהי לא
מוכרת.
"מתי הוא יוכל לדבר?"
"אני לא יודעת. ואודה לך אם לא תצלצלי שוב, מספיק עמוס פה.
תודה ולהתראות."
ניתקה.
הייתי בטוחה שכל העולם בקונספירציה נגדי. ככה מנתקים לי.
אבל לא ויתרתי, כשהגיע האוטובוס עליתי עליו בלי לחשוב בכלל.
צור הוא כל מה שיש לי. וכל הפקידות הכי מגעילות שיש לא ימנעו
ממני להבין מה קורה לו.

אחרי בערך שעה וחצי של נסיעה משעממת ומייגעת הגעתי לבסיס.
בכניסה היה שלט גדול של ברוכים הבאים שסביבו השתרע דשא. צעדתי
לעבר הכניסה בתקווה שצורציק שלי יהיה פנוי לראות אותי.
נכנסתי, וניגשתי לעבר פקידת הקבלה. הפקידה הייתה בטלפון והייתה
לה כזאת הבעה של "אם אתם תעזו להפריע לי אני ארצח אתכם!" . אבל
הפרעתי לה בכל מקרה.
"ממממ סליחה?"
היא הסתכלה עליי במבט זועם.
"את לא רואה שאני בטלפון?"
"כן אני רואה אבל אני צריכה עזרה"
"אז לכי תחפשי עזרה במקום אחר. אני עסוקה."
אנשים נחמדים בבסיס, אני מוכרחה לציין.
ניסיתי לאתר בעיניי את חוט הטלפון, אולם לקח לי דקה או שתיים
אך בסופו של דבר מצאתי. ניגשתי על השקע ובלי שהפקידה שמה לב,
ניתקתי את הקו.
"היי, מה קורה פה? התנתקה לי השיחה !"
"או יופי, עכשיו יש לך זמן." ניגשתי אליה שוב עם חיוך מרוח על
הפרצוף.
"מה את רוצה?" שאלה.
"אני רוצה לדעת איפה צור."
"צור נוימן?"
"נכון."
"הוא סיים להיום, הוא בטח בחדר."
"בחדר. ואיפה זה החדר?"
"תעלי במדרגות, קומה ראשונה , דלת שנייה משמאל."
"אין מעלית?" לא שזאת הייתה טרחה גדולה לעלות קומה אחת
במדרגות, סתם רציתי לעצבן אותה עוד קצת.
"לא. עופי לי מהעיניים." ענתה לי בדיוק איך שידעתי שהיא תענה.
שוב התפלאתי מהגישה האוהבת של האנשים שם. עליתי במדרגות והגעתי
לקומה ראשונה.
"דלת שנייה משמאל" מלמלתי לעצמי.
"צור וערן" היה כתוב על הדלת.
דפקתי.
הדלת נפתחה ובפתח ניצב בחור נאה, גבוה, שיער שחור קצוץ ועיניים
גדולות וירוקות.
"שלום. מי את?"
"אני נועה. חברה טובה של צור."
"אני ערן. השותף שלו. תיכנסי, הוא במקלחת."
נכנסתי.
"שבי" אמר והצביע על אחת משתי המיטות שהיו בחדר, שתיהן מכוסות
בבד לבן. החדר היה מסודר, בצורה מדהימה. אבל לא התפלאתי. צור
הוא אחד מהאנשים הכי מסודרים שאני מכירה.
עוד סיבה למה הערצתי אותו כל כך. החדר שלי תמיד נראה כאילו
פגעה בו קטיושה.
התיישבתי.
"כמה זמן את מכירה את צור?"
"את צורציק? מאז שאני זוכרת את עצמי."
"צורציק?!" הוא פרץ בצחוק מתגלגל. "ככה את קוראת לו?!"
"כן, למה מה רע בצורציק?" נפגעתי קלות.
"שום דבר, שום דבר. סתם מוזר קצת." הוא שם לב להבעה הפגועה על
פניי.
"למה מוזר?"
"אף פעם לא דמיינתי שלצור יהיה חברות שיקראו לו צורציק. בן אדם
רציני הצור הזה."
"מה הכוונה?"
"חשבתי שאת חברה טובה שלו"
"הכי טובה"
"אז איך זה שאת לא מודעת לזה שהוא בן אדם רציני?"
"כי הוא לא."
"מה את מקשקשת."
"מה אתה מקשקש, אתה לא מכיר אותו בכלל. צור הוא הבנאדם הכי
מצחיק ביקום."
"כן, בטח."
לא עניתי לו על זה. ישבתי בשקט. גם הוא. נעצתי את מבטי בדלת.
שמתי לב שערן מתבונן בי, אבל לא עשיתי סימנים ששמתי לב לכך.
ישבנו ככה בדממת אלחוט, עד שפתאום דלת המקלחת נפתחה, וצור עמד
שם, מכוסה במגבת.

"נועה?! מה את עושה פה?!" הוא היה מופתע. ואני לא מאשימה
אותו.
"באתי לראות אותך" עניתי.
"מה ? בשביל מה?"
"בשביל להבין מה בדיוק עובר עליך שאתה מתייחס אליי כמו זבל"
"זבל? על מה את מדברת?"
"כשהתקשרתי אליך אז. התנהגת כאילו אתה לא מכיר אותי בכלל."
"נו אז..?"
"מה נו אז?! מה קורה לך?! אני החברה הכי טובה שלך..."
"היית. היית החברה הכי טובה שלי." הוא השפיל את ראשו.
"למה אתה אומר את זה?" אמרתי בעיניים דומעות.
"כי בא לי. אני חושב שעדיף שתלכי."
"אני לא הולכת לשום מקום עד שאני אבין מה בדיוק עובר עליך."
"נועה, בבקשה תלכי."
שתקתי. פתאום הבחנתי בערן שעמד בפינת החדר וצפה בנו. הפנתי את
מבטי חזרה לצור.
"צור אפשר לדבר איתך בפרטיות?" שאלתי אותו.
"לא יודע." מבטו הופנה לרצפה.
"צור תסתכל עליי."
"לא רוצה."
"צור, בבקשה."
"אמרתי שאני לא רוצה. צאי מפה."
"אם זה מה שאתה רוצה אז..."
"זה מה שאני רוצה." הוא קטע אותי.
"אז בסדר. אני הולכת."
הרמתי את התיק שלי מהמיטה והלכתי לכיוון הדלת.
ערן עמד ליד הדלת.
פתחתי את הדלת.
"ניצחת. אני מקווה שאתה מרוצה. אני באמת לא מכירה אותו."
יצאתי מהדלת.
בדרכי הביתה חשבתי על כל מה שקרה שם, בחדר של צור. על כל מה
שערן אמר, על זה שצור בן אדם רציני. הוא צדק. אבל זה לא היה
ככה לפני שהוא התגייס. הוא השתנה. הייתי חייבת לגלות מה עשה לו
את זה. כשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה, והלכתי לישון. אולי השינה
תשכיח לי קצת את צור.
החלטתי שאני אלך לבקר את אמא שלו, תמר. היא היחידה שבאמת
דיברתי איתה בין נשות המושב. את אמא שלי לא סבלתי, ואבא לא היה
לי. אפילו חברה טובה לא הייתה לי. מי היה צריך חברה כשהיה את
צור.
הלכתי לי בשביל שמוביל אל הבית של צור, פסעתי לאט וחשבתי לי על
עלילות צור ונועה. על כל הדברים שעשינו ביחד. רציתי לבכות אבל
לא רציתי שתמר תשים לב שבכיתי.
הגעתי לפתח הבית. שלוש נקישות על הדלת, סימן הזיהוי שלי. לפחות
היה.
תמר פתחה לי את הדלת. הייתי בטוחה שהיא תעמוד על סף הדלת עם
חיוך של מיליון דולר כמו תמיד.
אבל לא הפעם.
"נועה, שלום. אני מבינה שבאת לשבת שבעה איתנו." הרגשתי כאילו
כל העולם התיישב לי על הגב בבת אחת ללא אזהרה מוקדמת.  התעייף,
מצא לו על מי לשבת.
"שבעה? מה ? על מה את מדברת?" ניסיתי לדבר למרות הגוש הענקי
שהתנחל באמצע הגרון שלי .
"שירי."
שירי הייתה אחותו התאומה של צור. אני ושירי היינו חברות עוד
מהילדות הרחוקה, היא וצור היו החברים הכי טובים שלי. בשנים
האחרונות אני ושירי התרחקנו לא מעט בעקבות ריב מטומטם
והיסטרי.
פתאום הכל התחיל להסתדר לי במוח. שירי. זאת הסיבה שצור התנהג
אליי ככה. זאת הסיבה שהוא לא רצה לדבר איתי. כדי לשכוח משירי.
כדי לשכוח מהילדות המשותפת של שלושתנו הוא צריך לשכוח גם אותי.

"אה, כן. שמעתי." אמרתי לתמר.
"בואי, תיכנסי."
נכנסתי בצעדים קטנים לבית המוכר לי כל כך. כל אריח, כל דלת, כל
חלון, היה חרוט בזכרוני מימי הילדות העליזים. ולא רק את ימי
הילדות ביליתי שם, אלא גם הרבה מימיי כנערה בוגרת.
צעדתי לעבר הסלון. בסלון ישבו פרצופים מוכרים, חברים קרובים
ושכנים. חברים של שירי. הכרתי את חלקם, את חלקם לא הכרתי.
הרגשתי זרה. הרגשתי זרה בתוך הבית שהיה למעשה הבית השני שלי.
הבית שאליו הייתי בורחת אחרי מריבות בלתי פוסקות עם המפלצת
שאני פונה אליה בשם אמא.
חשבתי על צור. חשבתי על כמה שהוא סובל. חשבתי על כמה שהוא צריך
אותי, אבל הוא יודע שאם הוא יראה אותי אני רק אזכיר לו אותה.
זאת גם הסיבה שהוא לא היה מוכן להסתכל עליי. זאת הסיבה שהוא לא
רצה לדבר איתי בטלפון. זאת הסיבה שהוא מנסה לשכוח את החברה הכי
טובה שלו.