רבע לאחת. מי המשוגע שדופק עכשיו בדלת? פותח. היא עומדת
בכניסה, לבושה כאילו באה לאסוף אותי לצאת. האור בחדר המדרגות
נכבה. עיניים גדולות נוצצות בחושך. היא רוצה לישון פה הלילה.
לא. זה באמת לא נשמע לי הגיוני. זה הדבר האחרון שציפיתי לו. אז
אולי בגלל זה אני אמור להעריך עד כמה זה חשוב לך. היא נכנסת
פנימה. ניגשת לארון בגדים. אני לא צריך להראות לה איפה
הטרנינגים, היא כבר יודעת לבד. לא רוצה להתקלח. רק להניח את
הראש על מיטה לא ריקה. אה. פשוט חשבתי שתישני על הספה בסלון.
זה בסדר. תיכנסי למיטה, אני מתארגן ובא.
שותה כוס מים. מצחצח שיניים. נושם. זה רק לילה אחד. עכשיו היא
כאן ומחר היא לא תהיה. בדיוק כמו שאתמול ושלשום וחודש שעבר היא
לא הייתה. היא תחזור להיות זו שאיננה כאן. נכנס לחדר. היא כבר
ישנה.
בוקר. לילה טרוף חלומות. מנסה להתעלם מריח המוכר. מהחום שגופה
מפיץ. השער הרך שלה פולש לכרית שלי. היא מתעוררת לאט, אני
מתכווץ. עוצם עיניים. היא נוגעת בי. לא, זה בסדר, אני ער. סתם
שכבתי ככה. אני לא רוצה קפה. לא רוצה לאכול. היא יוצאת. רוצה
שתלכי. רוצה שתישארי לתמיד.
על הספה בסלון היא יושבת, אסופת רגליים. שתי כפות ידיה עוטפות
את אחת הכוסות שהשאירה. איך היא אף פעם לא נכווית. היא לא רוצה
לדבר על זה. אין על מה לדבר. באמת, אין על מה. היא רק לא רצתה
להיות לבד. חורף, אני יודע. קר ואפור. היא יודעת שזאת לא סיבה,
אבל זה כל מה שהיא מתכוונת להגיד. היא לא תחזור לכאן יותר.
שנינו יודעים למה. כבר אמרתי לך שאני לא רוצה קפה, למה את תמיד
מתעקשת ל... לא משנה. אמרתי לך לא מ-ש-נ-ה. כי גם אני לא רוצה
לדבר על זה. את ממשיכה? באמת אין לי כוח לשחזר את הכל. למה באת
לכאן בכלל?
חוזרת לחדר השינה. יוצאת בבגדים שלבשה אתמול. בלי לומר מילה
היא ניגשת לדלת. נעמדת במפתן. מחשבותיה מתעכבות רגע, אבל גופה
כבר המשיך הלאה. טורק מאחוריה את הדלת. נועל פעמיים. תחזרי.


רבע לאחת. שעתיים אני עומדת מחוץ לבניין שלו. מדליקה סיגריה.
זורקת אותה. מדליקה עוד אחת. הוא עדיין ער. האור עוד לא נכבה.
אם הייתה שם מישהי אחרת, הם היו מכבים את האור. או שהיא הייתה
כבר הולכת הביתה. דופקת בדלת. הוא פותח, לבוש בחולצת סיום
מסלול המהוהה שלו. כמה פעמים שאני ישנתי בה. האור בחדר המדרגות
נכבה. הלוואי שיתן לי להיכנס. הלוואי שיגיד לא. נכנסת פנימה.
הסביבה המוכרת מכה בי. הוא לא שינה פה כלום. כמעט. אפילו המדף
שלי בארון הבגדים נשאר ריק. הוא הולך לחדר האמבטיה. אני מלטפת
את המצעים שקניתי לו ליום הולדת האחרון. כאילו הם יגלו לי מתי
בפעם האחרונה הוא התגעגע. אני מתעטפת בשמיכה הקרה. מרחוק אני
שומעת את הברז. הקולות של שגרת חיינו. כאילו מעולם לא עזבתי.
כאילו לא התחלנו חיים חדשים לחוד. כאילו עודנו. אני כבר ישנה.
בוקר. לילה ללא חלומות. אני מרגישה אותו מתאמץ לא לזוז. בדיוק
כמו בשבתות שהוא היה מתעורר לפניי. הוא לא רוצה קפה. מונע
באינסטינקט של פעם את מה שהיה יכול להרגיע אותי. שאולי בכל זאת
הכל יהיה בסדר. אני הולכת לסלון. מחבקת את הכוס האהובה עליי.
למה לא לקחתי אותה איתי. החום צורב את כפות ידיי אבל אני
ממשיכה להיצמד לדפנות. כמו מנסה לשלם את המחיר על בואי בכוויות
שאני אשא איתי הלאה מכאן. או שאולי זה המחיר על לכתי. הוא שואל
אותי למה באתי. איך להסביר את הגעגוע של הנשמה? את הכמיהה של
העור? את תשוקתו של הפצע לדמם מבעד לגלד? בכל זאת קפה? הוא
כועס. אני קמה ומתלבשת. בלי לומר מילה אני ניגשת לדלת. נעמדת
במפתן. לו הייתה דרך, אני זועקת בתוכי, הביאונה לכאן. הוא טורק
מאחורי את הדלת. נועל פעמיים. זהו. אני כבר לא אשוב.