קושר אותנו הגורל וגם מפריד. הכל נתון בידיו. אנחנו לא קובעים
עם מי נחיה את החיים, את מי נפגוש ואת מי לא נפגוש יותר אלא
הוא. אנחנו רק בובות בידיו והוא משחק איתנו.
אילו הוא היה רוצה, אני וי' יכולנו להיות חברים כבר כמה שנים
טובות, אולי אפילו היינו מתחתנים. אבל הוא לא רצה. ואני וי'
עכשיו בכלל לא מדברים, היא לא מחבבת אותי ואני לא מחבב אותה.
והחבר שלה כל כך דומה לי, גם החברה שלי כל כך דומה לה. אבל
משהו חסר בחברה שלי לעומתה. אי אפשר להבין מה, אבל יש משהו
שחסר. משהו שמונע ממני להרגיש את אותה ההרגשה המושלמת שקורטוב
ממנה הרגשתי כשפגשתי לראשונה את י'. ואני לא אהיה מרוצה מהחיים
עד שלא ארגיש שוב את אותה ההרגשה שכבר הרגשתי. אני מחפש אותה
מאז כל חיי.
כל כך חבל שכל כך הרבה דברים הפריעו לי' לקבל אותי אי אז
ולהכניס אותי לתוך עולמה. היא חלמה עלינו ביחד, אני חלמתי
עלינו ביחד, אבל בכלל לא היינו ביחד במציאות. הגורל רצה שהיא
תירתע והיא נרתעה. לא ברור לי עדיין בגלל מה נרתעה, זה הרי לא
הייתי אני אלא היא. אני חושב שגם היא לא יודעת למה נרתעה. אבל
הסיבה לא משנה את העובדה. הגפרור נזרק לכיוון תחנת הדלק ותחנת
הדלק התפוצצה. אנחנו נפגענו בפיצוץ ומאז נהיינו אנשים שונים
לחלוטין האחת בעיני השני. והגורל אי שם, בטח יושב ומחייך
כשרואה אותנו. לו כלום לא משנה, הוא רק משחק כל הזמן.
אני וי' כבר לא ניפגש ולא נדבר יותר. שנינו כל כך פגועים
והרוסים ולא מסוגלים לתקן שום דבר. ואני מעתה חייב לחפש את
האהבה בעולם שכולל את כל האנשים אבל לא אותה, חייב לדמיין שהיא
לא קיימת. העולם גדול ויש בו נסיכות, מעטות אבל קיימות. הן
נמצאות אי שם ומחכות לנסיך. ואני אשמח יותר מכל אם לאחר מסע
ארוך, מדכא ומפרך בעזרת הגורל אמצא ואפגוש מישהי מנסיכות אלה,
ושום דבר כבר לא יוכל להפריע לנו להפוך את שני עולמותינו לעולם
אחד. והגורל כמו תמיד ישב ויחייך.