טרקתי את הדלת והתחלתי ללכת. לא יכולתי להישאר שם. ירדתי
במדרגות, שזרקו אותי מביתה לרחוב אבן גבירול הסואן. נעמדתי
לרגע, והוצאתי מתיקי דיסק-מן וזוג משקפי שמש - החליפה
הסוציופטית שלי. לא רציתי להיראות ולא רציתי להישמע. לא רציתי
שיפנו אליי, ואפילו לא שישאלו אותי איך מגיעים לרחוב נורדאו,
לעיריית תל אביב, למשרד הפנים או לכל מקום אחר, שלעוברים ושבים
שונים יש צורך להגיע אליו. רציתי שלא להיות מורגש כלל. להפוך
למין רוח רפאים, רואה כהה ואינו נראה, שומע מוזיקה ואינו נשמע.
העדפתי מנגינות על צפירות של מכוניות,שירה על קולות האנשים,
ובאסים על צלילי נעלי הטימברלנד והנייקי, המכים את המדרכה.


עברתי על פני האנשים ברחוב. שתי נערות דיברו בלחישות, זוג צעיר
דיבר בנשיקות וקבוצת חברים דיברה בצחקוקים ובמכות חלשות.
למראית העין, הם היו לידי, הלכו לידי, אבל אני לא באמת הייתי
שם. הייתי בפסטיבל הפרטי שלי, מקשיב לביטלס, שהטיחו בי שהיא לא
צריכה אותי. אם הם היו אומרים לי את זה קודם, הרבה כאב היה
נחסך. נזכרתי בהתרגשות בדרך אליה, דרך שעשיתי ללא משקפי שמש
וללא אוזניות. אלו היו מונחים בתיק, למקרה הצורך. הייתי היצור
החברתי המושלם, עד כדי כך שפיתחתי שיחה עם הזקנה החביבה,
שחיכתה איתי בתחנה. גם היא הייתה מאוד נרגשת מהפגישה הצפויה עם
נכדיה. היא שיתפה אותי באושר המציף אותה למשמע המילים "סבתא
רבקה" מפי נכדיה, ואני שיתפתי אותה בסערת הרגשות המתחוללת
בלבי, בכל פעם שהיא קוראת לי "מתוק שלי" ומנשקת את שפתיי.
חשבתי על הזקנה החביבה הזאת. בעוד שהיא נשארה "סבתא רבקה", אני
כבר לא המתוק של אף אחת. הפכתי מהמתוק שלה למריר של עצמי.

קיוסק אחד החליף את זה שנראה דקה לפניו. חנות אלטרנטיבית
אביבית טיפוסית אחת התחלפה באחרת בסגנון המרכז תל-אביבי הכל-כך
מוכר. האזור, שביקרתי בו כבר אין-ספור פעמים ולמדתי לנווט בו
בדיוק ליעד, שידר לי ניכור, ששמור לפולשי פריפריה. חוצנים,
במונחים תל-אביביים. פילסתי דרכי בין ההמונים, בזמן שבוב מארלי
שאל אותי אם אני יכול להיות נאהב. ניסיתי להשיב לו, אבל הרגשתי
הייתה דומה להרגשה של תלמיד, שעונה על בוחן פתע שהגיע משום
מקום, כשלא היה מוכן אליו. באוטובוס בדרך אליה תכננתי את הכל
באופן מושלם. חשבתי בדיוק איך אני הולך להפתיע אותה - לצלצל
בפעמון ביתה ולעמוד מול דלתה, כשבידי האחת פרח ובשנייה בקבוקון
ויסקי משובח. תכננתי את הכל באופן מושלם, מהמשפט הראשון שאגיד
ועד הפוזה שבה אשען על קיר מסדרון הבניין. בוב ניסה לרמוז לי,
אבל אני לא הקשבתי. אני הרי ידעתי את התשובה. ידעתי הכל. הייתי
על גג העולם. אני ידעתי שאני נאהב, ואף אחד לא היה יכול להגיד
לי אחרת. אבל הנאיביות לקחה טיסה ישירה מחוץ לארץ, נחתה אצלי
והתיישבה בשקט, בלי שידעתי, רק מחכה להפתיע אותי.

התחלתי לראות את תחנת האוטובוס שלי באופק. ראיתי אוטובוס עוצר
שם, אך לא הצלחתי לראות את מספר הקו. התחלתי לרוץ לכיוון
התחנה, ועד שהצלחתי לראות שהאוטובוס החולף היה האוטובוס שעליו
רציתי לעלות, מאיר אריאל הספיק לזרות מלח על הפצעים ולומר לי,
ששוב נשארתי מאחור. "לא רק מאחורי האוטובוס, מאיר", חשבתי.
חשבתי שאני האצן המוביל, שנמצא לפני כולם. לא ידעתי שזה בגלל
שאני מפגר בסיבוב שלם. שלפתי את בקבוקון הוויסקי, ולגמתי ממנו
מעט. לא חשבתי שבשלב הזה של היום אני אשתה אותו, ובטח שלא
בתחנת אוטובוס, שמבזה אותו ואותי גם יחד. ישבתי בתחנה, שקוע
בהרהורים, מקווה שאף אחד לא יזהה אותי. כנראה שמישהו שם למעלה
לא ממש התחשב בי, ושלח מכר לשעבר להטריד אותי, מכר מסוג המכרים
שאפשר לחיות טוב בלעדיהם."ג'וני!", הוא צעק לי מרחוק, מופתע
לראות אותי. ניסיתי להעמיד פני חירש, באמתלה שהאוזניות הפריעו
לי לשמוע את קולו הלא כל-כך מענג באותו רגע. אבל הוא, בהתנהגות
אופיינית, טרח להוריד את האוזניות מעליי. לא רציתי לדבר עם אף
אחד, כולל חבריי הטובים, ובטח שלא עם מכרים רחוקים, שמבזבזים
מקום בזיכרון של הטלפון הסלולארי. היחידים שרציתי להקשיב להם
היו האמנים, שמה שהיה להם לומר לי היה יותר מעניין ויותר קולע,
ממה שיכל להגיד כל אדם אחר.

"מה נשמע ג`וני-בוי?", הוא שואל אותי.
"בבקשה אל תקרא לי ככה, איתי", אני עונה באדישות רומזת.
"מה אתה כזה כבד, גבר? מה אתה עושה פה בכלל?"
"הייתי אצל הילה", אני עונה ביובש.
"אהההה, זאתי. חברה שלך, לא?"
"עזוב, עזוב"
"מה אתה מתבייש?! אתה מכיר אותי. אתה יכול לספר".
בליבי חשבתי "מי מכיר אותך בכלל?", אבל שפתיי היו עדינות
יותר:
"אין מה לספר."
"אין מה לספר, הוא אומר לי", מנסה בכוח לפלוש לי לפרטיות. "אתה
מריח מאלכוהול! שתיתם איזה יין או משהו, ערב רומנטי?"
"אני לא רוצה לדבר על זה, איתי."
"מה, מה קרה, היא לא נתנה לך?"

בשלב זה הרגשתי, שאני כבר לא יכול יותר. הצירוף של מאורעות
היום, הוויסקי והשאלות המעצבנות היה יותר מדי בשבילי."רד
ממני!", הטחתי בו. "כשאני אומר שאני לא רוצה לדבר על משהו, אני
מתכוון לזה שאני לא רוצה לדבר עליו! היגיון פשוט, איתי. היגיון
פשוט!".
הייתי בהלם מעצמי. אף פעם לא הייתי טיפוס שמתפרץ על זולתו.
איתי, שהיה גם הוא מאוד מופתע, לא ניסה אפילו להגיב לי. הוא קם
משם, מבלי לומר מילה,  מאוכזב ממה שספג ממי שהחשיב למכר טוב
ואולי אף ליותר מזה. לא רציתי להתפרץ עליו בצורה כזאת, אבל
במצב בו הייתי שרוי, היה קשה שלא. אחרי שאיתי נעלם מהאופק,
ענדתי שוב את האוזניות ושבתי להאזין לקולות האמנים, שהיו
מפנקים ומרגיעים יותר מאי פעם.

עוד אוטובוס עבר בתחנה, עוד שיר נגמר, עוד אנשים באו ועוד
אנשים הלכו. בשלב מסוים נעלמו עמיתי לספסל האוטובוס, ואני
נשארתי לבד בתחנה. אבל לא הייתי בדיוק לבד. הייתי באמצע שיחה
מרתקת עם ברי סחרוף, שסיפר לי שהוא מפנה מקום בשבילה. גם אני
פיניתי מקום, הרבה מקום. מקום שעכשיו אין במה למלא אותו, ולא
צפוי שהוא יתמלא בזמן הקרוב. אני ממשיך להיזכר איך ירדתי
מהאוטובוס, בתחנה שנמצאת ממש מעבר לכביש, מחויך ותמים, לא יודע
מה צפוי לי. נזכרתי איך אמרתי שלום למוכר במכולת שליד הבית שלה
ואיך תרמתי להומלס המסכן עשרה שקלים, למרות שידעתי לאילו מטרות
הם יושקעו. כשאיתרתי את ביתה, התחלתי לעלות לשם בהתרגשות.
נעמדתי לרגע, הוצאתי את בקבוקון הוויסקי ואת הפרח, והתחלתי
לעלות במדרגות לביתה, העלייה שהובילה לירידה האיומה ביותר של
חיי.

האוטובוס המיוחל סוף-סוף הגיע. עליתי עליו, ובראותי את כמות
האנשים שמילאה את האוטובוס, כמעט התחרטתי שעשיתי זאת. חיפשתי
אחר מקום פנוי. אם יש דבר אחד שלמדתי על אוטובוסים, זה שתמיד
ישנו כיסא אחד פנוי, גם אם האוטובוס מלא, כאילו שמחכים לאליהו
הנביא שישב עליו. איתרתי את הכיסא הזה, והשתדלתי להתעלם
מהאנשים מסביבי. אישה קשישה עלתה לאוטובוס ורמזה בעיניה על
רצונה לשבת במקומי, אבל במצבי, העדפתי להעמיד פני
טיפש-אגואיסט-אנוכי-חצוף, ולהישאר על מושבי. הייתי עצבני מדי
להתחשב. אריאל זילבר מספר על האישה ששומרת לו אמונים, ואני
הרגשתי את הדמעות שמתות לצאת. ראיתי את עצמי עומד מול דלתה.
ניסיתי לדפוק על דלת ביתה, אך להפתעתי, הדלת נפתחה. "יותר
טוב", חשבתי. "כמה שהיא תופתע". צחוק הגורל, ההפתעה הייתה כולה
שלי. נכנסתי לחדרה, שהיה ריק. היו בו שני תיקים, אחד שלה ואחד
לא מזוהה. חיכיתי בחדרה מס' דקות. התחלתי לשמוע שני קולות
משוחחים ביניהם, צוחקים ומאושרים. אחד מהקולות היה שייך לה.
היא ובעל הקול השני נכנסו לחדר.

האוטובוס הגיע לתחנה הקרובה לביתי. ירדתי ממנו, והתחלתי ללכת
לכיוון ביתי.  "הילה?", ראיתי עצמי עומד בחדרה ושואל
אותה."יונתן!" ענה לי קולה בצעקה. היא הייתה מופתעת, אבל לא
כמוני.  אף אחד לא היה מופתע יותר ממני באותו רגע, הרגע שראיתי
אותה בחלוק רחצה, ואיתה בחור לא מזוהה בתחתוניו, שניהם רטובים
מעט אחרי המקלחת המשותפת שכנראה עשו. את הפרח שהיה לי ביד
שמטתי לרצפה. רצתי מחוץ לדירה. טרקתי את הדלת והתחלתי ללכת.

ואריק עוד מעז לשאול למה לו לקחת ללב...