אני יושבת בשמיר ומולי יושב חתול, הוא מסתכל עליי ואני מסתכלת
עליו, אני תוהה על מה הוא חושב, מעניין אם הוא תוהה על מה אני
חושבת, בכלל מעניין לדעת עד כמה עמוקה המחשבה שלו, ואם
בכלל...
אם יש חיה שאני ממש שונאת אז היא חתול.
למה, משום שלדעתי היא אחת החיות הכי מפונקות והכי אגואיסטיות
שקיימות. בכל זאת לאחרונה יש לי הזדהות עם החיה הזאת, ואם
הייתי צריכה להקביל את חיי כרגע או את עצמי לחיה מסוימת, סביר
להניח, שההקבלה הכי קרובה שהייתי מסוגלת לתאר את עצמי הייתה
חתול.
אני חושבת שכרגע, אני אדם מאד אגואיסטי ומאד אינטרסנט, משום
שהצבא הביא אותי להרבה סיטואציות, שבהן אם לא הייתי פותחת את
הפה, לא הייתי מקבלת את הדברים שמגיעים לי, ובנוסף לכל עוד היו
דורכים עליי ומנצלים את הטוב שבי.
אז כן, למדתי דרך הרגליים, שאני חייבת לדאוג לעצמי ולאינטרסים
שלי כמו חתול, ולפעמים זה אומר להיות קצת אגואיסטית, אבל כשאני
חושבת על זה ומתבוננת במערכת הצבאית, כמעט כולם פה חתולים ואלו
שלא, אוכלים את הלב בשקט, נהיים מתוסכלים ומגיעים לייאוש או
לאדישות מסוימת, וכשהייאוש והאדישות מגיעים, איתם מגיע הראש
הקטן והצורך להפוך מכלב צייתן לחתול אגואיסט, בסופו של דבר
כולם בצבא הופכים לחתולים.
אם הייתי מקבילה את החיים שלי לפני שהתגייסתי לצבא, הייתי
מקבילה אותם לכלב.
כלבים לעומת חתולים, הם חיות שמעניקות הרבה חום ואהבה, הן
אלטרואיסטיות עד כדי כך, שלפעמים הן מוכנות לסכן את חייהן למען
הבעלים שלהן, אך עם זאת, הכלב לדעתי אינו חיה חכמה במיוחד, זה
לא שהיא טיפשה לחלוטין, היא פשוט מאד צייתנית, ויש טיפשות
מסוימת ותמימות מסוימת בצייתנות, בהליכה עיווורת אחרי
המוסכמות, בהסכמה ללא עוררין, בחסימת דרכי השכל והחשיבה, מעין
דוגמטיות כזאת, של מה שאומרים צריך לבצע, והדברים שמקובעים
בתוך החברה, אלו הם הדברים הקיימים, ללא שום צורך להתנגד
ולשנות, אפילו במילה דוגמה או דוגמטיות הכלב מופיע, אולי זה
בעצם אומר הכל.
אז למה בכלל הייתי מקבילה את עצמי לכלב?
לפני הצבא האמנתי שנועדתי לשנות, שיש אנשים טובים, ויש אנשים
טועים או תועים, שהצבא ושירות המדינה זוהי זכות ולא חובה, שאם
אני אתן מעצמי יותר, אציית לכל פקודה בלי להתווכח ואהיה חיילת
טובה, אני אהיה קצינה, אני אתן יותר ויעריכו אותי יותר, אך עם
הגיוס, הבנתי שהעולם לא בנוי ככה, והצבא לא בנוי ככה. על הצבא
אני יכולה להגיד, שההר הוליד עכבר; הצבא שלי אכזב אותי.
הקצינים של פעם הם לא הקצינים של היום, היום אנשים שיוצאים אל
דרכי הקצונה הם אנשים עם אינטרסים, שרוצים את הדרגה בשביל
הכסף, בשביל התהילה סביב הארון המסכן הזה, ובשביל שאחר כך
החיים שלהם יהיו מסודרים, החשיבה של לתת מעצמי למען המדינה
התפוגגה, ואם לא, אז היא בוודאי לא בסדר העדיפויות הראשון; לכן
הצבא נראה כמו שהוא נראה ומתנהל כמו שהוא מתנהל.
אני כבר מזמן הפסקתי להיות כלב, החלטתי לוותר, הבנתי שאני בסך
הכל נמלה קטנה בקן נמלים ענק, שחוץ מלעשות את העבודה הייעודית
שלה, היא לא יכולה לשנות, ואם היא רוצה לעזור ולתרום, אז עדיף
שהיא תעשה את העבודה שלה ותסתום את הפה, כדי לא לעורר מהומות
וחס וחלילה לפקוח לאנשים אחרים את העיניים, וליצור בלאגן שלם,
שהמערכת לא תוכל להתמודד איתו.
אז הייתי כלב, עכשיו אני חתול, שחולם להיות ציפור משוחררת.
משוחררת מהצבא, מהמסגרת, מהתלות, מהכתבת החיים על פי צרכים שלא
שלי, מהאטימות, ומהראש הקטן שלי ושל הצבא.
כל מה שבא לי זה להיות חופשייה, עצמאית, לצאת לעולם האמיתי,
לסכנות האמיתיות, ולהרפתקאות האמיתיות.
לנדוד במקומות שונים בעולם, ולגלות מקומות חדשים, תרבויות
שונות, ודרכי חיים אחרות, אני מאוד מקווה שבאזרחות אני אגיע
כמה שיותר גבוה, ואני אטעם מכל החלומות והשאיפות שהצבתי
לעצמי.
מי יודע, אולי מרוב גילויים, אני אמצא אי שם את עצמי, ואהפוך
בסופו של דבר לבנאדם.