הצלחתי לצמצם את כל המהות שלי לתוך קופסת גפרורים אחת.

זה היה תהליך לא פשוט, להסיר שכבה ועוד שכבה. בהתחלה להוריד את
האיפור, לפזר את השער. אחר כך את המעיל. הנעליים. החולצה.
המכנסיים. שם כבר היה לי קשה. ניסיתי למשוך את הזמן. אמנם
כיסוי מינימלי, אבל בכל זאת כיסוי.

אבל אז פגשתי מישהו שהיה עירום לגמרי, הוא היה חופשי ומאושר.
כמובן שכולם חשבו שהוא מטורף, נעצו בו מבטים מלאי גועל ואימה
ולמרות הסקרנות הראשונית, התרחקו במהירה והניחו לו לנפשו. אבל
אני ראיתי איזה קסם בתוכו, שאיכשהו התפספס בעיניהם של אחרים.

ביליתי איתו קצת זמן. דיברנו, נגענו, הבטנו אחד לשנייה עמוק
עמוק בעיניים. עד שיכולתי לחלחל לתוך האמת הכי פנימית שלו וגם
הוא לשלי. וזה הרגיש כל כך נפלא שלא היססתי אפילו לרגע וקילפתי
מעליי את התחתונים ואת החזייה. ואחרי שהסתובבתי תקופה ברחובות
תל אביב עירומה וחשופה הרגשתי שזה לא מספיק. יש עוד מחסומים,
דברים שכולאים אותי בפנים. אז ויתרתי על המילים, כי בלאו הכי
מעולם לא הצלחתי להסביר את עצמי כמו שרציתי. משם היה קל להשיל
גם את הבעות הפנים ומבלי שבכלל התכוונתי כל החרדות שלי, הדאגות
שלי, התמוססו מאליהם. אחר כך הריחות נעלמו. אלה של הזיעה ואלה
של השינה ואפילו הריח הדקיק שליווה אצלי את ההתרגשות. ואז שמתי
לב שאני כבר לא יודעת לעצור כשמגיעה הנקודה

הכל התחיל לצוף ולזרום וכבר לא הייתי צורה או מחשבה הפכתי לנהר
של רגש שצף ממקום למקום זורם בתוך הנוף של תל אביב מול מבטים
של אנשים נענוע העצים יללות של חתולים רגוע ושקט וגיליתי שאני
יכולה גם להתרומם ולשוט לי בין העננים בלי גוף משתלבת בתוך
חלקיקי הכחול שיוצרים את השמים נוגעת בגרגירי האדמה וסופחת
אותם לתוכי שואבת אליי את היקום כולו וחשה אותו נושם יחד איתי
הפכתי להכל והרגשתי הכל שאין מחסומים קילפתי את עצמי ואני כל
כך גדולה וכל כך קטנה כמו כל העולם וכמו קופסת גפרורים אחת
שיושבת לצד קופסת סיגריות בתוך כיס המעיל שלך