אני כל כך לבד.
איך הגעתי למצב הזה?
מילא זה, אבל לשבת ולכתוב על בדידותי?!
מה, לא מספיקה המחשבה, אני צריך לראות את זה גם על הדף?

אוף...
כמה שאני לבד.
פעם, פעם היו לי ימבה חברים!
היינו עובדים יחד, מבלים יחד, נזרקים יחד...
אפילו בודדים, היינו יחד.

איפה הם היום?
איפה הם היום... אנ'לא לגמרי יודע.
התפזרו.
כמו 1,000,000 גרגירי חול במשב של רוח...
ואני,
אני עפתי רחוק מכולם ואין שום דרך לחזור.
לא שאני רוצה להתרפק על שהיה...
הייתי מעדיף, למצוא ת'צמי בתוך משהו חדש.
אבל,
אני כל כך לבד.

חלק גדול מאלו שהיו בחיי, לא ממש חסרים לי.
לאורך זמן מצאתי שם שטחיות, שלא הסתדרה לי.
זה לא שאני, איזה בנאדם עמוק להחריד...
אולי קצת.
הבעיה שלי היא, שאני לא יודע לשחק את המשחק!
לא יודע לקחת מה שיש ולהסתפק במעט...
זה הכל או כלום!!!
אני כל כך לבד.
כנראה, שזה הכלום שנשאר לי.

השאלה, מה עדיף?
יחד: מזויף במידת מה, אינטרסנטי, סתמי?
או
לבד: אני, מחזיק בעקרונות שלי?
מה שהכי פחות אהבתי ביחד הוא...
לא את הזיוף שסביבי, כמו את הזיוף שזה היה מוציא ממני...
אז מצאתי עצמי, עם הלבד והעקרונות!

נכון, יש לי משפחה אוהבת וכמה חברים טובים, אני מודה.
אז איך זה שאני לבד?
פשוט מאד.
00:00 בלילה, אני ער ואין אף אחד להיפגש איתו.
אף אחד, סתם לדבר איתו.
לא משפחה, לא חברים, לא חברה... כלום!
מי שלא ישן כמו בנאדם נורמלי,
או עובד, או סתם לא זמין.
מה שבטוח, שאף אחד לא טרח להתקשר ולשאול...
חבר, מה קורה איתך?
רוצה לעשות משהו?
נעביר ת' בדידות יחד?
משהו?!...
כלום!

אני זוכר לילה אחד...
הגעתי למצב, שאני מסתובב ברחובות ומקווה לראות פנים מוכרות.
מקווה, לפגוש מישהו ואולי לזרום לאיזה כוס קפה...
או אפילו, רק להעביר בשיחה כמה דקות של יחד.

אוף...
מתי תגיעי את, שתשתלטי עליי כך, שגם כשלא אהיה איתך...
תהיי בלבי ובמחשבותיי ולא אהיה לבד?
כי...

אני כל כך לבד.