ראייה זו לא התכונה היחידה של העיניים. הן יודעות גם להבחין.
בגלל זה כשרואים משהו מדהים, הן "תקועות" ולא מוכנות לעבור
הלאה.
בדיוק כמו שראיתי אותך ואת אותי בפעם הראשונה. הלכנו על אותה
המדרכה, לכיוונים מנוגדים. המבט נפגש כשחלפנו אחד למול השני,
העיניים היו אלו שסירבו להיפרד. הרגליים המשיכו ללכת כמתוכנן.
אך הראש היה לכיוון ההפוך וליווינו בעזרת המבט בלבד אחד את
השני עד שלא ראינו יותר.
         לא רדפתי אחרייך ואת לא אחריי באותה פגישה קצרה
ומקרית. הסיבה היחידה לזה היא בגלל שהעיניים ידעו שזה לא
הפגישה האחרונה. הן ידעו שעוד נפגש ביום מן הימים מתי שהוא,
איפה שהוא. בדיוק כמו שהעיניים ידעו שזו לא הפגישה הראשונה
שלנו למרות שאפילו את שמך לא ידעתי וכל כך רציתי להגיד לך את
שמי.
         מאז העיניים מביטות כל הזמן בשעון למרות שאיננו
ממהרים לשום מקום. הם פשוט מחכות בכיליון עיניים שנפגש שוב.
מקוות שהפעם כן נגיד משהו אחד לשני. הדבר היחידי שאני רוצה
להגיד לך זה שאני אוהב אותך. נראה לי מוזר להגיד למישהי שלא
יודעת ולו לפחות את שמי שאני אוהב אותה... ואולי זה הסיבה שעד
עכשיו רק ליווינו אחד את השני במבט ולא באמת ליווינו אחד את
השני.  
         העיניים לא משקרות. הן לא יודעות שזה אפשרי בכלל.
בדיוק כמו ילדים קטנים תמיד יגידו את האמת. במקרה של חוסר בררה
מוחלט, הפה יגיד משהו אחד אך העיניים יביטו לכיוון אחר. במקרה
שלנו העיניים מביטות לאותו כיוון שהפה מדבר... אלייך ...
עלייך... עד הפעם הבאה שנפגש.
        אבל אם העיניים הבחינו במשהו "מדהים" וללא צל של ספק
זה איננו שקר, אז למה זה עוד לא קרה? למה עוד לא דיברנו? למה
עוד לא אמרתי לך שאני אוהב אותך ואנו רק מביטים בשעונים
ומחכים?
הייתכן כי זה בגלל שהאהבה שלנו באה מ"הרחוב" בפגישה מקרית וללא
מאמץ? הרי זה מטומטם שכן זה לא ייתכן כמו שלא ייתכן ש"מחפש
זהב" שבדרך למכרה שלו יראה שרשרת זהב על הדרך ליד אבן גדולה
ולא ירים אותה מהסיבה שהוא לא "חיפש" אותה במכרה הזהב שלו.
והיא שם "במקרה".
         אז זהו שלא. הסיבה לכך שלא דיברנו, היא זה מסיבה
מאוד פשוטה. הסיבה היא שכדי שתתבצע פעולת ה"הבחנה" בדבר מדהים
ע"י העיניים נדרשות אנרגיות רבות שלא קיימות באיבר בודד מכל
סוג שהוא בגוף האדם. דרוש לאחד יחד את האנרגיות של כל האיברים
לעיניים.
הבעיה היא שכשהם כבר מבחינות בך "הדבר המדהים שלי" אני מאבד
יכולת לבצע כל פעולה אחרת. אינני שומע את הרכבים שצופרים,
הרגליים כושלות, המוח חדל לפעול בצורה הגיונית ואפילו פעולה
בסיסית כמו לספר לך על זה, אני לא מצליח לעשות.
         גיליתי דרך באחד מהסרטים שראיתי בטלוויזיה, "למשוך"
קצת יותר זמן איתך בפגישה מקרית מאשר ללוות אותך במבט בלבד.
לדרך זו אני קורא: "להיתקל בך בטעות" רצוי שיהיה קצת חזק כדי
שהדברים שלנו יפלו ויתערבבו על המדרכה. כך נאסוף אותם יחד
ואולי אחרי כמה דקות, העיניים יסכימו לוותר על מעט אנרגיה כדי
להתנצל על חוסר תשומת הלב שלי ועוד טיפת אנרגיה כדי שאוכל
לקלוט את שמך באוזניי ה"חירשות זמנית".
         אני יודע שהעיניים יודעות להבחין ולא משקרות. על כן
כשלחשו לי שעוד ניפגש שוב מתי שהוא, אני ואת, למפגש מקרי של
עוד כמה שניות, כתבתי את המכתב הזה והנחתי אותו בכיס.
אני מטייל איתו לכל מקום... ואם את קוראת כבר עד לפה תדעי
שהמזימה שלי הצליחה.
         לפני רגע כש"נתקלתי בך בטעות" קצת חזק כמו בסרט,
והדברים נפלו והתערבבו לנו על המדרכה. העיניים שהבחינו בך...
"הדבר המדהים שלי" לא הסכימו לוותר על מעט אנרגיה אפילו לא
בכדי שאתנצל על שנתקלתי בך.
אבל אין צורך באנרגיה כלל כי מצאתי דרך חלופית להעביר לך את
ההרגשה שלי.
נעים מאוד שמי שרון ברבי.