"טק טק טק"

אני מתכרבל בתוך החמימות הזו שלה עוצם עיניים ונותן לאנרגיה
המדהימה של המגע שלה להזין אותי. "כמה אתה חושב שאכלנו?" אני
מנסה להשיב ונהמה לא ברורה היא הקול היחיד שאני מצליח לייצר,
אחרי דקה אני מתעשת ועונה "אולי יותר מידי".
תמיד התפלאתי כמה היא מסוגלת לאכול, ייצור קטן מימדים שכמותה,
אח"כ אנחנו נשכבים במיטה ונותנים לשלווה של יום שבת בצהרים
לסחוף אותנו לתנומת דובים.

"טק טק טק טק..."

אני כמעט ישן, יד מלטפת מצאה לה פסע עור חשוף ועושה את דרכה
מטה, העור החלק לבן הזה מזכיר לי כי השינה היא איבוד הכרה בעוד
ההכרה יכולה להיות כה מענגת. רצף תנועות כמעט אוטומטי חצי רדום
וגופי מתחיל להתעורר לתוך גופה, חי, מתעורר ונזכר בישות לצידו.


"טק טק טק טק טק טק..."

אני מקשיב לנשימה שלה זה האדם שאיתי בתוכי שאני בתוכו ונשימתו
קצרה מאהבה... מתענוג... רק הייתי רוצה שהרעש הרקע הזה יחלוף.


"טק טק טק " "טק טק טק " "טק טק טק"

"זיו תתעורר מטומטם", אני מתעורר.

"שוב ישן עם פקקי אוזניים, פלא שלא שמעת את ההקפצה" ריח האוויר
הטחוב מזכיר לי את המקום בו אני נמצא "תזכור את מה ש'אני
אומר'ך אתה עוד תחטוף ע'זה" צועק הסמל.

אין עוד מקום בעולם שמריח ככה, מתחת לאדמה, מתחת לפני המים,
דחוס בחלל הקטן שמכיל עשרות מיטות בנות חמשה דרגשים כל אחת
מחוברות וצרובות אחת לשנייה וחמשה ס"מ מפרידים בין האף שלי
לדרגש מעלי.  

"טק טק טק" אני יוצא מן המיטה, חלקים בגופי עדיין מצויים בחלום
ומבקשים אותה, בקרוב גם הם ישובו למציאות. קר מחוץ למיטה, קר
ורטוב ככה זה במוצב "שיכחון" המוצב ממוקם על אי כשלוש מאוד מטר
מן החוף איפה שפעם עבר הקו הכחול שהיום הוא אדום ומחר מי
יודע... חשוך בחוץ אני מתלבש ועולה לעמדת התצפית. "טק טק טק
טק" נשמע קול מקלע המאג, על מי הוא יורה? שלוש מאות מטרים של
מים שחורים מקיפים אותנו ועל מי הוא יורה? אני מביט בשעון
ומאשר את מה שחשבתי השעה היא ארבע לפנות בוקר שעת המשמרת של
שוורץ. זה מספר שבועות שהמשמרות ששוורץ קם בהם לשמירה כל המוצב
קם, פעם שאלו אותו והוא לא התבייש לספר שהוא פשוט אוהב לראות
איך המים קופצים עם פגיעת הקליעים -
"כן המים קופצים, באמת! כשאתה יורה עליהם הם קופצים", הוא אמר
"כאילו בפחד, כאילו נפגעו בצורה אנושה". מחזה מרונן במיוחד
מופיע עת כל קליע חמישי פוגע במים קליעים אלו מכילים חומר
זרחני בוער שמאיר את המים לשנייה שוורץ קורא לזה "לשרוף את
המים".
הייתה הפעם הזאת שהגיע מפקד בכיר למוצב ושאל אותנו על הירי
הדחוף על המים כולנו היינו בטוחים כי הנה בא יומו של שוורץ אך
למרבה הצער מבלי להמתין לתשובה פסק המפקד כי הירי הינו סימן של
ערנות והוסיף כי יש לתגבר את המוצב בעוד תחמושת וכלי נשק
כבדים.

"טק טק טק טק"

השעה כבר חמש ואני ממשיך כבר את השמירה עד עשר בבוקר, בשש
מצטרף אלי החייל של כיתת כוננות ב' שפירושו חייל שמגיע לישון
בעמדה בזמן השמירה של הבוקר ובמקרה ויורים עלינו הוא זוכה
לחלוק עם החייל ששומר את הרסיסים. בשש מגיע איתן לעמדה הולך
ברישול מחזיק שק שינה בידו, אני מאוד שמח לראות שזה איתן
וכשהוא מרים את הראש ורואה אותי אני שם לב שגם הוא שמח ש"נפל"
איתי בעמדה.
איתן הוא בחור אמריקאי בן עשרים וחמש שסיים תואר בהיסטוריה של
המזה"ת באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ואח"כ החליט לעלות לארץ
ולעשות קצת היסטוריה בעצמו. איתן תמיד אומר שאחרי שבארה"ב עישן
לפחות מאה סוגים של סיגריות ושתה לפחות מאה סוגים של בירות
הגיע למסקנה שבארץ יש את הבירות הכי טובות ואת הסיגריות הכי
טובות זאת אומרת - "נובלס וגולדסטר". קשה לא לאהוב אותו למרות
שנראה לי שהוא קצת מגזים עם הנובלס והגולדסטאר. איתן עולה איתי
לעמדה ואנחנו מתחילים לפטפט, היסטוריה הוא נושא השיחה האהוב
עלינו חוץ מבחורות הוא נהנה לספר ואני מקשיב ומידי פעם שולף
איזו פנינה שאני זוכר מן התוכנית של פרופ' הר סגור בגלי צה"ל
של יום שישי בערב.
"תגיד לי על קאליגולה שמעת?" פותח איתן בשיחה שמבטיחה רק טוב,
"כן" אני עונה ומוסיף "הקיסר הרומי המשוגע ששכב עם אחותו,
נכון?"
"כן" עונה איתן, "אתה יודע שפעם הוא ניסה לכבוש את בריטניה?"
"האמת שלא" עניתי, "כן הוא היה כבר בדרך אבל הוא היה קצת פחדן
וראה כל מיני חזיונות אז הוא הורה לחיילים שלו לכוון את הקשתות
שלהם אל המים ולירות על נפטון וצבא יצורי המים שלו", "וזה
עבד?" שאלתי, "כן הוא חזר מנצח" אמר איתן וחייך, "אז אתה חושב
ששוורץ מנסה לירות על נפטון?" שאלתי, "לא" ענה איתן "שוורץ
משוגע אבל לא טיפש, הוא יודע שמפה מנצחים לא נצא בכל מקרה".
איתן התקפל לתוך השק שינה שלו ועשה עצמו ישן אני חזרתי לחשוב
עליה ועל החזרה הביתה שהייתה מתוכננת ליום המחרת.

"טק טק טק טק" "טק טק טק טק"

הבוקר אני יוצא הביתה, המחשבה לא עוזבת אותי, אני יודע שאני
עושה משהו שלא ייעשה אסור לצפות כי אף פעם אתה לא יודע מה יכול
לקרות ובצבא הגרוע מכל בדרך כלל קורה. אני אורז תיק לא גדול עם
כביסה של שלושה שבועות מצחצח נעליים עם שמן רובים לובש את מדי
הא' וממתין למסדר. היום יוצאת רוב המחלקה שלנו ומילואימניקים
מחליפים אותם.
בשתיים היו אמורים להגיע ולהחליף אותנו אבל אף אחד לא הגיע,
צפוי... אני אומר לעצמי. בארבע עדיין אף אחד לא הגיע והחברה
מסתובבים עם פרצוף שרואים בדר"כ אחרי שמישהו חוטף טיל לעמדה.
בשש מגיע הסמל התורן ומודיע שכיוון שהכוננות גבוהה ומצפים
להיתקלות במחבלים בקרוב הסטי"ל(ספינת טילים), עם המילואימניקים
המחליפים, לא יגיע היום.
"טק טק טק"
היום בלילה אני עולה לעמדה ולא איכפת לי מה אני מפרק את המים
האלה לחתיכות אני יורה עליהם עד שהקנה נמס לי, אני אומר לעצמי,
"אם שוורץ יכול גם אני יכול" אני חוזר אל החדר התת קרקעי עמוס
המיטות ומתחיל לנקות את קנה הרובה באובססיביות. המחשבות עליה
קורעות אותי הגעגוע אליה כבר קיבל צורה גשמית ואני יכול לראות
אותו, לדבר איתו ולגעת בו הוא ישן איתי במיטה כל לילה כל כך
כבד וממשיך לגדול. יותר מאוחר אותו ערב עשיתי את סבב השיחות
הרגיל להודיע שאני לא בא, היא נשמעה מאוכזבת, לא מאוכזבת
מהעובדה שלא יצאתי הביתה מאוכזבת ממני שאני עוזב אותה לכל כך
הרבה זמן, אני לא מבין אותה, רבנו, היא בכתה.
 

 
"טק טק טק טק"
כבר שבוע עבר והסטי"ל עוד לא הגיע החברה כבר מיואשים לחלוטין,
אחרי שלושה ימים שהוא לא הגיע התחלנו ללכת אחד על הצוואר של
השני באיזה שלב הסתלקו העצבים לטובת ייאוש, "מה יהיה עם
הכוננות הזאת" היה משפט שגור במוצב.

באיזה שהוא שלב החלו קורות תופעות מוזרות במוצב שכנראה לא
במקרה נקרא "שיכחון". בהתחלה היה נראה שקשה לי לזכור את השמות
של האנשים במוצב, נכון שבכל מקום אחר זה היה נשמע מוזר שאתה לא
מצליח לזכור שמות של אנשים שבילו איתך כמעט שנתיים מלאות אבל
כאשר מדובר בצבא שגם ככה לכולם קוראים "גבר" ו"אחי" לא נראה
הדבר מפריע ולמען האמת לא דיברנו על זה בכלל.

הראשון ששם לב לתופעת השכחה היה באופן טבעי איתן בשיחות
היסטוריות של אמצע הלילה שם לב לכך כי העובדות ההיסטוריות
חומקות מזיכרונו, "עכשיו אני נהיה מטומטם כמו הצבא הזה" הוא
אמר במבטא אמריקאי כבד וילל משהו לא מובן ויותר לא דיבר.

"טק טק טק"

הפעם הבאה ששמנו לב לתופעת השכחה הייתה כאשר רוזנברג הצלף שאהב
לדבר על איך המח"ט עמד מעליו ונתן לו פקודה להוריד ברכיים של
פלסטינאים פשוט שכח את הסיפור. הוא התחיל לספר ואז עצר, "מישהו
זוכר מה הלך שם?", הוא שאל, "איפה?" שאל מישהו אחר... ואז הבנו
- אנחנו שכחנו את עזה כמעט לחלוטין.

ימים עברו ומחלת השכחה נתנה את אותותיה תחילה שכחנו דברים שקרו
בעבר הרחוק למרות שאת הילדות למשל לא שכחנו. את הטירונות שכחנו
כמעט בלי לשים לב אח"כ את הקו הראשון בעזה...קו לבנון... אימון
במדבר יהודה... קו לבנון השני ובסוף...

בסוף שכחתי אותה.

כשהסטי"ל הגיע הרגשתי כל כך מאושר לא ששכחתי את הסטי"ל אבל לא
זכרתי מדוע עלי להיות יותר מאושר מאשר אני בדרך כלל. לקחתי את
התרמיל ועליתי על הסטי"ל "תגיד לי אתם עדיין שפויים אחרי כל כך
הרבה זמן בחור הזה?" שאל אותי חובל צעיר, "כן" עניתי בלי לחשוב
יותר מידי.

"טק טק טק" "טק טק טק טק" "טק טק טק טק" "טק טק טק" "טק טק טק
טק" "טק טק..."

אני מתעורר בקושי כולי ממורטט במבט ראשון נראה כאילו נאבקתי עם
המיטה כל הלילה והיא ניצחה "טק טק טק" מצלצל השעון המעורר
במנגינה שלוותה אותי במשך כל החלום, אני מכבה אותו בסטירה. אני
קם ובדרך לאמבטיה אני מביט בעצמי במראה. כבר לא ילד, סטודנט בן
עשרים וחמש שחושב שיודע משהו על החיים, כבר ארבע שנים מאז
שעזבתי את הצבא ושנתיים מאז שנפרדתי ממנה.
אני שוטף פנים וחוזר אל לוח השנה בו כבר כמה חודשים אני מתעד
את החלומות שלי, עיגול ירוק מסמן לילות שחלמתי על הצבא, עיגול
כחול מסמן לילות שחלמתי עליה, אני מרים את הטוש האדום ומסמן
עיגול.

- לילות שחלמתי עליה ועל הצבא.