לקרוא בקול, אם אפשר.

עוד לגימה ועוד לגימה.
השקט שאופף לא נשבר, מלבד מצליל הכוס, אותה הוא מניח מחדש על
השיש לאחר כל לגימה.
ולאחר כל לגימה, הכוס מוטחת יותר בחוזקה על השיש.
דציבל אחד. דציבל נוסף. עשרה דציבלים. עשרים. הכוס פועמת בשקט
כלבו שלו, עם כל הטחה מתגבר, מתגבר, מתגבר. ואז היא נשברת.
והוא מסתכל על שברי הכוס המונחים על הרצפה, על הדם הזורם מכף
ידו הפצועה, והוא הולך משם. הולך יחף, חוצה את ים השברים, ללא
כאב.
במונולוג שהוא כותב, הוא מנהל דיאלוג. וכל הדיאלוג סובב סביבה.
תמונות שלה תלויות בדירתו, רשימות ארוכות בכתב יד צפוף ומסודר
מונחות על השולחן, משקפת פונה לדירתה.
ובכל יום בשמונה בערב הוא מתקשר. בכל יום בשמונה בערב היא
מנתקת בבהלה.
היא מסתכלת מהחלון ולא מוצאת אותו. היא מתקשרת למשטרה בכל יום,
ולהם כבר נמאס.
יום אחד בשמונה ורבע הם הגיעו, לאחר שהיא התקשרה אליהם, שוב.

"אדוני השוטר", אומרת האישה, "עזור לי, בבקשה."
"אבל, גברתי", אומר השוטר, "אף אחד לא מתקשר."

ובכל יום בשמונה בערב היא מרימה את השפופרת, שומעת את השקט
ומנתקת. עם כל שתיקה מהצד השני של השפופרת הריקה התסכול שלה
מתגבר, מתגבר, מתגבר. הטלפון מוטח בעוצמה על הרצפה, ונשבר.
היא מסתכלת על השברים שלו, על שברי תקוותה. היא בוכה וחוצה
יחפה את ים השברים למיטתה, ליום חדש ואפלולי.
ויום אחד, בשמונה ורבע, הם מגיעים. עם חלוק לבן וחדש הם עוטפים
אותה. היא צורחת בשקט, היא נלחמת ללא תנועה, היא נותנת להם
להוביל אותה.
היא רוצה לצעוק, לשבור את השקט, היא רוצה לצאת מהסיוט
הקלסטרופובי הזה, היא רוצה לשמוע את עצמה ולא את ההד, היא רוצה
אך לא יכולה. די, די, היא אומרת, אני רוצה הביתה. לצאת מהקירות
הלבנים, לצעוק, לצרוח, לשמוע את עצמי. היא רוצה לרוץ, היא רוצה
להכות בקירות, היא רוצה למות. אבל טיפופי הריצה לא יישמעו,
המכות על הקירות יעשו רק צליל עמום ואף אחד לא ישמע אותה מבקשת
מחילה מהאל, כי היא תקועה בסיוט, קירות לבנים מסביבה, רק ההד
שלה מארח לה לחברה, חברה שנעלמת לאט לאט.
היא בכל לילה חוזרת לאותו ריק לבן, רצה, רצה, רצה. ובמקום
לשמוע את צעדיה, היא שומעת רק את ההד שלהם. ובמקום לשמוע את
הצרחות שלה, היא שומעת רק את ההד שלהן.
אך הרופאים שומעים את הצרחות שהיא צורחת בלילה. צרחות זוועה,
צרחות מבועתות, מעירות את שומר הלילה מתנומתו האפלולית.
ואין משקפת ולא רשימות, לא תמונות תלויות ולא כוס שבורה, וצליל
השקט נשמר. היא לכודה בסיוט.

והוא, שהיא כל כך משתוקקת לשיחתו, דורך על כוס עם נעלו, לזכר
חורבן ירושלים. אומרים לו מזל טוב, מאחלים לו שיהיה טוב, וים
של שברים הוא לא חוצה, כי הוא לא יחף ואין ים של שברים. נשמתו
שלמה, הוא עבר, הוא התגבר.
והיא עוד מתפללת לשיחתו, ועם כל יום קלסטרופובי שעובר ללא
תנועה היא מטיחה את ראשה בקיר הספוג, היא נשברת. בוכה בשקט,
מלבד שיהוקיה התכופים אשר שוברים את השקט, כמו פעימות לבו שלו.
ובכל פעם שיהוקיה מתגברים, מתגברים, מתגברים, והיא רק צורחת
בשקט.