אני הילדה שגרה במעלית. פעם, לפני הרבה זמן איש אחד הכניס אותי
למעלית. נכנסתי. אחר כך הוא הלך והשאיר אותי שם. נשארתי. מאז
אני עולה ויורדת במעלית. זאת המעלית שלי.
נחמד לגור במעלית. אף אחד לא נכנס ולא יוצא. אף אחד לא מפריע.
במיוחד לא במעלית שלי. מעלית פשוטה, לא שזה משנה משהו. קובייה
מטר על מטר, לינולאום משופשף על הרצפה, בלי אפילו מראה שאתה
יכול להציץ איך אתה נראה לפני שאתה יוצא. בצד ימין יש את הלוח
הזה עם האזהרה על אסור להכניס יותר מארבעה בלה-בלה-בלה וילדים
מתחת לגיל 14 בלה-בלה-בלה. ומעל זה יש את הסרגל הזה עם
הכפתורים שלוחצים עליהם. שורה של 11 כפתורים לבנים, משופשפים
ככה שכבר בקושי רואים מהם את המספרים, אבל אני כבר יודעת בעל
פה את כל המספרים. אחד עד עשר בשביל עשר קומות ועוד כפתור של
אפס באמצע, בשביל מי שלא רוצה לבוא מסביב ולעלות מהקומה של
החניה בשביל להגיע למעלית.  
אבל עכשיו אף אחד לא מגיע למעלית, כי זאת המעלית שלי. טוב שיש
לבן אדם מעלית משלו, שכולם יודעים שאין להם מה להיכנס לשם. אני
במעלית שלי עושה מה שאני רוצה ואף אחד לא מתערב לי. אני עולה
ויורדת במעלית וגם עוצרת אותה איפה שמתחשק לי וגם עושה כל מיני
טריקים של מעלית, למשל עם הרגל, שנוגעים קצת בדלת ואז היא
נעצרת. מן מנגנון בטיחות מטופש של מעלית, שלא יכולה לדעת אף
פעם אם זה בכאילו או שמישהו באמת במצוקה.
מצוקה, כאילו. אני עשר פעמים ביום מצלצלת באזנעקה של המעלית,
רק כדי לשמוע אותה מהדהדת בתוך הארבעה קירות. לא שמישהו יבוא.
אף פעם מישהו לא בא וזה בסדר, כי אני גם לא רוצה שהם יבואו. לא
צריכים להציל אותי. כאן אין מה להציל. הכול בסדר וכל הצלצולים
זה סתם בשביל השיגועים.
יש אנשים שלא מכירים את המעלית. לפעמים הם באים ומזמינים את
המעלית ומנסים גם לפתוח, אבל אני כבר מכירה את כל הטריקים
ותוקעת אותה מבפנים, אז הם דופקים קצת על הדלת מבחוץ ומתעצבנים
אבל בסוף הם מתייאשים והולכים ועוזבים אותי בשקט, בלי בכלל
לדעת שאני בפנים. וטוב שכך, כי מה הם היו חושבים אם הם היו
יודעים שאני ילדה שגרה במעלית. לא שאני מתביישת. אני לא חושבת
שיש מה להתבייש, אבל זה לא עניין של אף אחד איפה אני גרה, כן?
לפעמים גם נדמה לי שאני בכלל ישנה במעלית, כי כאילו כלום לא
קורה ואז אני עולה עוד קצת ויורדת מעל לאפס ומתחת לאפס וסופרת
כמה שניות בין הקומות ומדמיינת שכשאני עולה קדימה אז הזמן הולך
אחורה וההפך ואז הכול פתאום נראה הרבה יותר הגיוני.
הרבה זמן אף אחד לא בא למעלית ואז פתאום באה אליה אשה אחת
ושאלה אם היא יכולה להיכנס. נתתי לה, כי מה זה כבר משנה עוד בן
אדם אחד במעלית, לא כאילו צפוף יותר מדיי שם. ואז, בתור אחת
שהיא כבר ותיקה במעלית התחלתי להראות לה כל מיני טריקים ולגלות
לה דברים שרק אנשים מהמעלית יודעים, כמו למשל להזיז אותה לא רק
למעלה ולמטה, גם להזיז אותה לצדדים, שזה קטע של שיווי משקל
ואיזון, שרוב האנשים בכלל לא מכירים.
אז היא הסתכלה בכל הטריקים ואז היא הסתכלה עליי במן מבט כזה
קצת מוזר והיא אמרה: אבל את יודעת שאת לא ממש נוסעת במעלית. זה
לא שאת עולה או יורדת. את כאן כל הזמן תקועה.
ואז היא הסתכלה בשעון ואמרה: את נכנסת למעלית כשהיית בת שש,
ועכשיו את כבר בת 42. את לא חושבת שהגיע הזמן לצאת?
ואז היא בעצמה יצאה החוצה מהמעלית ואני חיכיתי שהדלת מברזל
תיסגר עוד פעם כמו שצריך, כי כאלה אני בטח לא צריכה אצלי
במעלית, ואז הדלת נסגרה ואני לחצתי על כל הכפתורים ביחד, למעלה
ולמטה ומכל הכיוונים והמעלית לא זזה.
קיבינימאט. פתאום היא הייתה תקועה, המעלית שלי, שאף פעם לא
נתקעה קודם, רק אם אני החלטתי לתקוע אותה בעצמי.
קיבינימאט. ניסיתי להזיז אותה לצדדים בטריקים שלי וגם צלצלתי
כמה פעמים והיא לא זזה בכלל.
ואז הסתכלתי. היא הייתה תקועה על קומה אפס, המעלית. בקומה אפס
הוא תקע אותי. שמה הוא תקע אותי. הבן זונה.