אני לא טיפוס שמעשן.
כולם מסביבי תמיד עישנו, עוד מכיתה ח'.
תמיד היה עליי ריח של סיגריות.
השאלה של "את לא מעשנת?מה, באמת?" כבר הפכה ליומיומית.
3 שנים שכל החברים שמסביבי מעשנים. העשן כבר חלק מהנוף,
מהמציאות, כאילו משתלב עם הרוח.
הריח אף פעם לא הפריע לי,
הפוזה אף פעם לא משכה אותי - במחשבה מתעמקת, אולי קצת.
לפעמים האצבעות שלי רצו להרגיש את התחושה הזו, שמשהו הולך
ונעלם ביניהן. לחוות אובדן.
אבל בלי מחשבות מתעמקות,
העניין סוכם בשאכטה פה, שאכטה שם. נושמת שואפת כדי למחוק עוד
פריט מרשימת הנסיונות בחיים.

אף פעם לא חשבתי שהעשן יקבל משמעות, משמעות שתייצג כל כך הרבה.
הוא מצייר מחיצה, אפורה ומטושטשת, בין המציאות. לביני.
אבל עכשיו?
החורף.
זה הכל החורף.

ואני.

והתקופה.

אבל בעיקרון? בעיקרון החורף. או משהו.

                                     

הצעיף עוטף אותי. לפחות 3 סיבובים עשיתי לעצמי.
לבן, וארוך... מתלכלך בקצה מהבוץ הדביק שיש על המדרכה.
הסוודר ארוך,
עם כפתורים גדולים ששייכים ל 50s.
האף מאדים.
והדמעות?...
הדמעות מתייבשות.

אני הולכת ברחוב. עם המוזיקה שלי. הולכת לפינה הקטנה הזו ליד
העץ.
הפינה שמעכשיו מרימה שלט עשוי אשליות:  'הפינה שלי'.
אני מוציאה מצית. את המצית האדומה, זו שאחי השאיר אז על השולחן
ולא טרחתי להחזיר.
אחרי כמה דקות של חקירת הקופסא, גם את הסיגריה.

אני מדליקה.


המוזיקה חותכת אותי באוזניים.
אבל ההרגשה, ההרגשה של הדקירות - אין כמו כאב כדי להבין
דברים.
אני מביטה בסיגריה לכמה דקות, מתפלאת איך כל הכתום שחור הזה
שבקצה משתלב, ובתוך שניות מעלים את הנייר המגולגל ובעל החשיבות
הרגעית שמולי.
הידיים שלי מתכרבלות בקצה הסוודר, והסיגריה מעליו.
הכל מתערבב.
הכל קיים ולא קיים.
רק בירח קשה להביט. הוא נחבא. צריך לקום בשביל לראות.



אני ממשיכה לשבת.



                                 

מתכסה בתוך עצמי
הרגל קצת רועדת...
חורף.
עננים למעלה, ואת הטיפות?
את הטיפות, העיניים שלי מספקות. תוצרת אישית.



חורף.