תמיד היתה לי שאיפה להתפרסם, רק שאף פעם לא ידעתי איך או מה
אני יכולה לעשות בשביל זה, לשיר אני יודעת ברמה של לא לזייף,
וגם זה לא תמיד הולך לי, וכשזה כן הולך לי, ומזיק איזה ניצוץ
קטנטן, אני מדמיינת את עצמי, על במה ענקית בהופעה צורחת
ומתנוענעת, כשכל הקהל מריע, אך לאחר שבריר שניה מגיעה האפלה
ואומרת, שאין לי מספיק כשרון לשירה, שהקול שלי לא מספיק מיוחד,
ושתמיד תהיה מישהי אחרת יותר טובה ממני, אז החלטתי להשאיר את
החלום הזה בצד, ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אולי על משחק, שוב
פעם הניצוץ עלה והתחלתי להתאמן מול המראה, אבל זה רק ניצוץ,
והחושך הוא כל כך גדול, הוא אמר לי, שלהיות שחקנית טובה עם שם
טוב, ועם סגנון חיים נורמאלי, שואף לאפס, ובנוסף גם במקצוע הזה
את לא מספיק טובה, ויש מספיק אנשים שטובים בזה הרבה יותר ממך.
קיבלתי החלטה לוותר על החלומות באספמיה, לנסות לראות את החיים
שלי בצורה קצת יותר ריאליסטית, ולנסות להתפרסם כמי שאני ומה
שאני אוהבת לעשות, לכתוב.
בלי יותר טובים, או פחות טובים, פשוט ככה, אני עצמי, בנאדם מן
השורה, עם דמיון שפועל לעיתים יתר על המידה, בלי כשרונות
מיוחדים, סיפורים מיוחדים, ציונים מיוחדים, ובלי בעיות
מיוחדות, סתם עוד אזרחית, שסיימה את בית הספר שלה, עם תעודת
בגרות ממוצעת, שעשתה שירות צבאי, אולי קצת לא כל כך ממוצע, בכל
זאת כג'ובניקית יצאתי כל השירות פעם בשבועיים הביתה, ועכשיו
היא אזרחית, שעובדת בעבודה, שהיא לא כל כך אוהבת, מה לעשות
צריך לתפרנס, ואת זמנה הפנוי היא מבלה בשינה, כתיבה ושתיית
אלכוהול בצורה מופרזת, ועכשיו היא חושבת להתפרסם, לא בצורה
מופרזת מדי, כי בכל זאת היא רוצה לחיות את החיים שלה בשקט, בלי
טלפונים ממעריצים שרופים, בלי מכתבי איום עם גזירות מעיתונים,
אלא אם כן זה יהיה יצירתי במיוחד, ובלי כל הבלבול מוח שכל מיני
מפורסמים, כאלה או אחרים צריכים לעבור.
אז כמו שאמרתי וכמו שאתם יכולים לראות, אני בעלת דמיון מפותח,
יתר על המידה, שלפעמים גורם לי לאכול קצת סרטים בחיים, אבל
כזאת אני.
בצבא גיליתי כמה זמן מיותר ומבוזבז היה לי.
היה לי כל כך משעמם, שמרוב שכבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
התחלתי להיות קצת פסיכית ולחשוב מחשבות קצת פסיכיות על עצמי
ועל העולם בכלל, החלטתי להעלות את הכל על כתב, ולא להשאיר את
זה במוח, מפני שבסופו של דבר הכל ישכח, ואני אהיה כמו הזקנות
האלו שיגידו, שכשהן היו צעירות הכל היה יפה ומושלם, והן יתעקשו
שהן מעולם לא חוו כעס, או מצב שהן כמעט איבדו שליטה על חייהן,
כמו כל בנאדם נורמאלי, כי בשביל להיות נורמאלי, צריך להיות גם,
קצת לא נורמאלי. אז אולי כל מה שאני כותבת זה שטויות, אולי גם
אף אחד לא יקרא את זה, אבל מי שקרא את זה שיודה, בכל זאת, זה
פריצת דרך מסוימת, ובכל זאת זה נותן לי איזה תקווה שאולי משהו
יקרה, או מישהו יקרא, ובכל זאת זה עשה לי משהו טוב בלב.
מבחינתי זה מספיק.