יושב על ספסל בגן. מחזיק ביד סיגריה. האוזניות על האוזניים.
רואה אותם יוצאים משם, מבית הספר. ברגים משומנים במערכת אחת
גדולה ומסריחה. יוצאים משם, לבושים בחולצות צמודות עם סמלים.
לא מודעים לעובדה הזאת. לא יודעים מה הם. בורג קטן במערכת
גדולה, גדולה ומלוכלכת. לא יודעים מה הם החיים. לא טעמו כלום
בחייהם. יודעים רק מה שהם מכירים. אותן מפלצות נוראיות שיושבות
שם בראש המערכת ומפקחות עליהם. לא באמת מבינים מה הם עושים
פה.
רואה ילדים קטנים שלא מבינים למה הם נכנסים. רואה בנות יפות
שמבזבזות את חייהן כמכונות ציונים. רואה בחורים שלא רוצים
להיות שם, ולא מכירים שום דבר אחר. רואה אנשים מסכנים שהופכים
בידיים שלהם את חייהם לאומללים. הם לא באמת חיים שם.
מדליק עוד סיגריה.
אם רק הייתי יכול לחבק את הבחורה ההיא. הייתי מחבק אותה
חזק-חזק. לא הייתי נותן לה לברוח. לא ממני לפחות. לא היה מזיק
לה לברוח מהמערכת. לברוח מחיי השעבוד שהיא יוצרת לעצמה. כדי
לרצות. לרצות את הממשלה, לרצות את ההורים, לרצות את המורים,
המנהלים. בעצם, לרצות את כולם, כולם חוץ מעצמה. היא עוד נתינה
קטנה במערכת.
טוב, זה לא שהיא באמת מכירה חיים אחרים.
בזמן שאני יושב על ספסל בגן עם סיגריה ביד ואוזניות על
האוזניים, אותם אנשים צעירים מבזבזים את חייהם בלא לחיות.
ולי לא נותר לעשות דבר, חוץ מלחיות את חיי החופש שלי. וטוב לי
ככה. ואני הכי מאושר בעולם.
ועצוב, הכי עצוב בעולם. עצוב בשבילה.