"אזולאי, תקשיב, אין כוחות וזהו!, אם אתה לא עובר לקבוצה של
מירון אז אני לא מאשר את התחלת המשחק, ואתה יודע שאני לא אוהב
לא לאשר, אבל אני אהיה חייב". כך סיימתי את הוויכוח שהיה לי עם
אזולאי ביום שישי האחרון, במגרש של השכונה, וויכוח אחד מיני
רבים, אבל אחד שגלש קצת לפסים אישיים ולהרמת קול מצדי וגם מצד
כמה מהחבר'ה שהיו במגרש. בסוף אזולאי עבר, אישרתי את הכוחות,
והמשחק התחיל. לכולם היה חשוב לשחק, כולל אזולאי, אז הוא
התפשר.

אתם בטח שואלים את עצמכם 'מי זה הדפוק הזה, מי זה בכלל אזולאי,
ולמה הוא חושב שזה מעניין אותנו?' נכון, אני באמת דפוק, לגבי
זה אתם צודקים במאה אחוז, אבל לגבי הטענה שזה לא מעניין אתכם,
אתם טועים. טועים בגדול.
טועים בגדול בגלל שגם אתם, כמוני, וכמו כל אזרח ישראלי מן
המניין נקלעתם לא אחת לסיטואציה כמו זו שתיארתי , סיטואציה
שנראתה לכם כבלתי פתירה, שעלולה ליצור קרע עמוק בין החבר'ה,
ולשלוח את כולם הביתה עייפים, אך לא מרוצים, מותשים, אבל לא
מזיעים, צמאים למשחק כדורגל אמיתי של יום שישי, ללא אפשרות
להרוות את הצמא העז הזה.

אבל אני, בניגוד אליכם ולכל החבר'ה, עשיתי מעשה. עשיתי מעשה
ששינה את פני משחקי הכדורגל השכונתיים של יום שישי מן הקצה אל
הקצה, שהפך את כל התהליך המייגע של התארגנות למשחק (שנראה פשוט
אבל כנראה שהוא לא כל כך בפועל) הכדורגל השכונתי לנעים, הוגן,
וגם אחד שבסופו יערך משחק כדורגל פורה, צמוד, מותח ומעניין,
שכולם יפיקו ממנו הנאה מרבית.  
מה עשיתי אתם שואלים את עצמכם. וובכן, מה שעשיתי זה לטוס
לשוודיה. בשוודיה זיינתי מלא שוודיות יפות וחטובות, במשך
כשלושה חודשים בהם עבדתי כחשפן במועדון ריקודים נחשב
בסטוקהולם. כל ערב הייתי עם שוודית אחרת, שלרוב העדיפה לצרף גם
את חברה שלה לאקט המיני, כך שהתנסיתי גם במין בשלישיה. זה מאוד
מעייף, ותובע מהגבר לא מעט קואורדינציה ומוטוריקה, אבל זה שווה
את זה וזיינתי כמו שאף גבר לא זיין לכל אורך היסטוריה, כולל
חבר שלי יצחק, שזיין כמו שפן פקידות כוסיות במשך שלוש שנים
בקריה שם שירת כג'ובניק מן המניין, חצרן, לאמיתו של עניין
(ואני עשיתי את זה בשלושה חודשים).

אך, וסביר להניח שתתפלאו ותסרבו להאמין, לא זו הנקודה. לא זו
הנקודה כלל ועיקר. במלוא מובן המילה הכתובה, לא זו הנקודה. זה
רק פסיק קטן מכל הסיפור, השוס האמיתי שבגללו טסתי לשוודיה
ושהיתי שם כשלושה חודשים זה משהו שיגרום לכמה מכם להרים גבה:
עברתי קורס "חשבי כוחות למשחקי כדורגל שכונתיים הנערכים אחת
לשבוע במגרשים העירוניים המזופתים, בהם נקלעים החבר'ה לעימותים
ומריבות בשל וויכוחים עקרים על 'חוסר כוחות' בין הקבוצות".
תמוה ככל שזה נשמע, זה קורה, וזה קורה אחת לשנה בשוודיה,
בחודשי החורף הסקנדינבי המקפיאים למוות. מאות בחורים צעירים,
בעיקר ברוחם, מגיעים לסטוקהולם מכל רחבי העולם, מתאכסנים במלון
ששופץ לצורך הקורס ושממוקם בלב אזור הפאבים של הבירה התוססת,
(מה שתרם לי להיות בחברת נערות שוודיות מפותחות ערב ערב, לילה
לילה, כשאינני זוכר את שמה של אף אחת מהן, למעט הרייט, בחורה
בת 19 עם ציצים בגודל של בלוני יומולדת וגניחות עם דציבלים
מחרישי אוזניים) נהנים בלילות, ולומדים בימים.

על הקורס שמעתי מדודו, דוד של אזולאי, שהגיע שישי אחד לצפות
במשחק כדורגל, ראה איך אחרי רבע שעה זה נגמר במכות, תפס אותי
בצד ואמר לי: "אסף, די! אתם לא יכולים להמשיך ככה, אתה חייב
לצאת לקורס 'חשבי כוחות למשחקי כדורגל שכונתיים הנערכים אחת
לשבוע במגרשים העירוניים המזופתים, בהם נקלעים החבר'ה לעימותים
ומריבות בשל וויכוחים עקרים על 'חוסר כוחות' בין הקבוצות'
בשוודיה בינואר הקרוב. סע לשלושה חודשים, תחזור עם מקצוע חבל
על הזמן, וגם תעשה חיים". "איך דודו? מה שוודיה עכשיו, קור
אימים שם בינואר, עזוב, אני לא מפסיד את הכלניות של פברואר
בנגב, לא השנה דודו, לא השנה, רק לא השנה! אתה יודע שהחוג
זיהוי פרחים חשוב לי". לא עזרו המיאונים, הטיעונים והתחנונים.
כמו 'נימר' נסעתי, 'בעבוע בוע' נסעתי. וזאת ההחלטה הכי חכמה
שעשיתי בחצי יובל האחרון, אחרי ההחלטה להיפטר מהמוצץ אחרי שלוש
שנים של התמכרות, בגיל שלוש.

אין מספיק מקום לספר, ולכם אין מספיק זמן לקרוא את מה שלמדנו
בקורס, אבל זה היה מרתק. קצת משפטים, קצת דיני חריצת גורלות,
קצת כישורי וויכוח, קצת סלנג בין לאומי (למקרה שנקלע לחישוב
משחק בחור כלשהו על פני הגלובוס) והמון כושר גופני (כי לחטוף
מכות מבחור כמו אזולאי זה לא נעים ועדיף שיהיה לכם כושר כדי
לרוץ ולברוח ממנו).  בסוף הקורס קיבלנו כל ה265 חבר'ה (התחלנו
320, חבר'ה עפו על איחורים. שאתה מזיין כל הלילה סטודנטית
שוודיות שרוצות להתחמם בזרועותיו של זר בחורף הקר והמנוכר, קצת
קשה לקום בבוקר... 'מה לעשות, לא כולם מתאימים למקצוע', כמו
שאמר לנו בתחילת הקורס יוהנס, הרב חשב) תעודה שמסמיכה אותנו
לערוך חישובי כוחות במשחקים בשכונה, בימי שישי, ולהכריע האם
הכוחות שנערכו הנם שווים אם לאו. כן,  יש וויכוח, כוחות או לא,
קוראים לי, אני מגיע, משרוקית קטנה בפי, תעודה בכיס מקטורני,
חיוך מטופש על פרצופי, ואני מדובב את החבר'ה, מתחקר, שואל,
מברר, מעביר שחקנים מפה לשם, ובסוף, לאחר שיש כוחות על פי
האבחנה המקצועית שלי - אני מאשר את התחלת המשחק.

מהיום שחזרתי, ואני כבר חצי שנה בארץ, טפו טפו טפו, ימי שישי
שקטים ומהנים. החבר'ה מרוצים, המשחקים מעניינים וצמודים, "יש
כדורגל בשכונה" כמו שדודו אומר.
רק השכנים שלי לא כל כך מרוצים, הם לא מצליחים לישון לילה אחד
כמו שצריך. הרייט גונחת כל כך חזק, שהקיר של החדר שלנו שצמוד
לשלהם, לא מונע מהצלילים לעבור. מה עוד שהטיח נופל עליהם מהקיר
בגלל שהמיטה הזוגית שלי נדפקת חזור ודפוק בקיר במהלך האקטים
המיניים הרבים שלנו.
כן, קשים חייו של "חשב כוחות" ועוד יותר של שכניו הפנסיונרים,
זה בטוח...