[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורד הבר
/
121 (מחווה לדב אלבוים)

תוכלו לקרוא לנו איך שתרצו - חבורה, אחוות נשים, קואליציה,
אולי חברותא. חברותא נשמע לי טוב והולם - שונות אבל שוות,
רחוקות אבל קרובות, מה גם שחברותא זה מושג יהודי כזה, ולכן
אולי זהו הכינוי המתאים ביותר.
בכל אופן, למען הסדר הטוב, כדאי שאציג אותנו. "החברותא" מונה
חמש נשים: רחל, אסתר, חנה, אסתר ואני. לא, זו לא טעות דפוס, יש
לנו שתי אסתר. לצורך העניין נקרא לאחת אסתר ש. ולשנייה אסתר
ק.ד. אילו הכרתם אותן, לא הייתם זקוקים לאבחנה הזאת, כי הן לא
דומות במיוחד. ההיסטוריה והאנשים אהבו להשוות ביניהן, חלק טענו
שאסתר ק.ד. נקראה על שם אסתר ש., או הייתה הגרסה המודרנית שלה.
גם אני חשבתי כך בפעם הראשונה שהכרתי את אסתר ק.ד., אבל בעצם
הן די שונות, וכמובן באות מרקעים שונים לגמרי. אבל אני רוצה
להרחיב את הדיבור על אסתר בהמשך. נתחיל מרחל.
רחל היא המבוגרת ביותר בחבורה. למען האמת, אני בטוחה שהיא
מבוגרת אפילו יותר מכפי שהיא נראית, אף על פי שהיא מקומטת
מאוד, וניכר בפניה שהיא עברה הרבה בחייה, ושהיא עייפה מאוד.
ולמרות זאת, רחל היא אישה חזקה. היא דעתנית, יש לה אופי חזק
ונוקשה. היא לא קלה בכלל, ומדברת מתוך הרבה כאב וניסיון של
שנים, אבל אנחנו מעריכות אותה מאוד. למרות שבתוכי אני מאמינה
שרובנו חכמות ממנה ואפילו חזקות יותר, זה לא יהיה מכובד להעלות
מחשבות כאלה בפומבי, לכן אני שומרת אותן לעצמי. רחל היא, באופן
בלתי נמנע, ה"אמא" של כולנו. כך הרגילה אותה המסורת העממית,
וגם אותנו. וכיאה לאם, אנו מכבדות אותה מאוד.
אסתר ש. היא האישה היפה ביותר שהכרתי בחיי. היא שחומה, גבוהה
מאוד ורזה. יש לה עור חלק ועדין כזה, כמו של קליאופטרה שעשתה
אמבטיות חלב כל החיים. יש לה שיער מבריק בצבע פחם ועיניים
חומות עמוקות. בכלל, כל תווי הפנים שלה הם כליל השלמות. קשה לי
להאמין שאפילו חווה, האישה הראשונה, הייתה יפה ממנה. בכל אופן,
אתם בוודאי לא תופתעו לשמוע שכיאה לאישה היפה שבחבורה, אסתר ש.
היא גם האומללה ביותר. אולי כדאי שאציין זאת עכשיו, כל הבנות
חוץ ממני נשואות. חנה ואסתר ק.ד. וגם רחל זכו להינשא מתוך (או
לתוך) אהבה גדולה, אבל אסתר ש. נשואה בעצב רב. תבינו, היא
אולצה להינשא לבעלה, מתוך הרגשה, שלה ושל דודה, שעתידו ושלומו
של העם כולו תלוי בנישואיה לגבר הגאוותן והעלוב שהפך להיות
בעלה. ואתם יודעים מה? היא לא טעתה, היא באמת הצילה את כולנו
בזכות הנישואים הארורים שלה, ואני מניחה שגם אני הייתי מבעירה
את האושר הפרטי שלי למען אומה שלמה, אחרת הרי לא הייתי מתקבלת
לחברותא שלנו. הרבה פעמים, כשאנחנו נפגשות כולנו, אני מרחמת על
אסתר ש. , מרחמת עליה באמת, בכאב גדול. ברור שאני גם מעריצה
אותה, וכן, הייתי מתחלפת איתה, אחרת הרי לא הייתה לנו חבורה,
אבל החיים הפרטיים שלה, ללא ספק, רקובים.
חנה היא אולי האישה שאני מעריצה יותר מכל אחת אחרת בחבורה
שלנו, חוץ מאולי אסתר ק.ד.
חנה אישה קטנה מאוד, נמוכה, צנומה, לאחרונה אפילו שמתי לב שהיא
כפופה מעט. כשהיא, לעתים לא תכופות, מסתכלת בפניי, אני רואה את
עיניה הענקיות, מלאות העצב והעוצמה. כל מי שמכיר את חנה בוודאי
שם לב שהיא תמיד רועדת. לרוב סתם רעד קליל בגב ובכפות הידיים
העדינות שלה, ולפעמים, כשהיא נזכרת, הרעד מתחזק ואז אני ממש
מתחילה לדאוג לה, כזאת שברירית, עוד רגע קורסת. השיער שלה כבר
כמעט כולו לבן, וקצר מאוד. רחל ואסתר ש. נוטות לזרוק לה הערות
ציניות על התספורת הלא נשית שלה. הן באות מרקע שוביניסטי מאוד
ואני לא מאשימה אותן, אפשר לחשוב שחנה לא מגיעה מרקע דומה.
העניין הוא שחנה תמיד הייתה די שונה מהמקובל. אלוהים יודע כמה
לעגו לה על כך, שוחה נגד הזרם, מתכווצת בתוך עצמה, רק היא
ובוראה, רועדת כולה. יותר מהכל אני מעריצה בה את היכולת להתעלם
ממה שאחרים חושבים ואומרים עליה, אלוהים יודע כמה היכולת הזו
חסרה בי.
אסתר ק.ד. היא כנראה הבחורה המודרנית ביותר מבינינו. נכון,
מבחינה כרונולוגית והגיונית אני אמורה להיות המודרנית שבחבורה,
אבל אסתר ק.ד. כנראה הקדימה את זמנה. היא באמת פורצת דרך,
בעיניי לפחות, זה מה שאני חושבת עליה מהרגע הראשון שהכרנו.
בהתחלה היא כל כך הזכירה לי את אסתר ש., ובגלל הקווים הדומים
בסיפורי החיים שלהן, הנטייה המידית של המוח האנושי, שלא לומר
היהודי, היא ליצור הקבלה ביניהן. בכל זאת, לשתיהן קוראים אסתר,
שתיהן נישאו לגברים לא יהודיים ושתיהן, לכאורה, הקריבו את
אושרן האישי למען טובת הכלל. בפועל, כמובן, אסתר ק.ד. לא
הקריבה כלל את אושרה האישי. יש לה אהבה גדולה מאוד, אבל מובן
שלנו נוח להעריץ את הפטריוטיזם שלה, מיני- גיבורה יהודיה.
ובכלל, למה שנתעניין במישהי שלא הקריבה את נפשה / גופה / רחמה
למען טובת העם, או לפחות למען טובתו של אחד מגיבורי העם?

ואיך אני קשורה לחבורה, אתם שואלים? למען האמת, אולי אני לא
קשורה באמת. אולי אני רק מנסה להיות קשורה, מנסה לכפות את
הקשר. בכל מקרה, אפשר לומר שאני יזמתי את ה"חברותא" שלנו, ואני
גם מארחת את המפגשים בינינו, כך שמקומי בחבורה בכל זאת
משמעותי. אכן, מצטערת לאכזב, אבל בניגוד לזירה הזוהרת
והמסתורית שבה דב אלבוים פוגש את בעלה של רחל ואת סבא שלו,
ולעתים רחוקות גם את אביו, המפגשים של האחווה הנשית נערכים
בזירה פרטית, רחוקה מעין הציבור. אין לי אומץ להצהיר במפורש
היכן נמצאת הזירה שלנו, אבל היא רחוקה מאוד מגן הסנהדרין
בירושלים, גם כי אף אחת מאיתנו איננה ירושלמית, גם כי בסנהדרין
לא היו נשים מעולם, ובעיקר כי כיאה לנשים, כל מה שאנחנו עושות
ואומרות וחושבות מתגלה רק בחדרי חדרים.

אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על הזמן שבו התחלנו להיפגש.
בכל אופן, אנחנו נפגשות כבר כמה שנים. אם אתם שואלים את עצמכם
למה יזמתי את החבורה שלנו, או מה הניע אותי לעשות את זה, באופן
מודע או לא מודע, אני מניחה שהתשובה הכנה אינה זוהרת או
ייחודית. אני בסך הכל, כמו מרבית בני האדם, רוצה ומחפשת את
דרכי להשפיע על החברה, הסביבה, האנושות. כן, המשיחיות,
ההתנבאות, כל התופעות הללו תמיד קסמו לי. מפגש בלתי אמצעי עם
כוח עליון, קבלת בשורה חדשה שהיא האמת הנצחית והעברתה דרכי אל
שאר האדם. להיות השליח, הנביא, נושא הבשורה. הבעייתיות טמונה
במשפט עצמו - שליח, נביא, נושא בשורה... האומנם ייתכן הדבר
בלשון נקבה? שליחה? נביאה? לא רחל, לא חנה, לא אסתר ולא אסתר
נחשבות בעייני אף אחד מכם כשליחות, כנביאות. הן גם  לעולם לא
יוגדרו כגיבורות. ומכל החברותא שלנו - רק לי זה מפריע. תראו את
חנה, עם הרעידות שלה, מביטה על האדמה כל היום, את כל הגוף
הזעיר והשברירי הזה היא גייסה בשביל להתחנן ולהישחק עד דק, הכל
למען ילד, בן אחד ויחיד שהיא לא זכתה לראות גדל. חנה נפגשה עם
האל, הרי הוא פתח וסגר את מעיין החיים שבה, עד היום חושבים
אותה כולם לשיכורה, עוף מוזר. אני חושבת שהיא גיבורה, אבל היא
מובכת מאוד כשאני אומרת לה את זה, וגם אתם בטח הייתם מגחכים
מהרעיון, אם הייתם מכירים את חנה. אולי שמעתם עליה פעם, בטח לא
זכרתם אותה אחרי חמש שניות. אני שמרתי איתה על קשר.

כשאנחנו נפגשות, כל הנשים, אני תמיד בוחנת טוב טוב את הבנות.
מנסה ללמוד אותן, לחקות אותן, ליישר קו. הרי אסתר ש. היא מופת
לנשיות, לאידיאל היופי הנשי, הענווה והצניעות, ההקרבה האישית
הראויה לכל אישה. גם רחל, עם כל הכבוד הכנה לגמרי שאני רוחשת
לה, וכל הקליפה החיצונית הקשוחה והמנוסה שהיא לכאורה עוטה
סביבה, מהווה דוגמה מצוינת לאותה הקרבה נשית, לכניעה המוחלטת,
לצייתנות. אז אני, בת ישראל ממוצעת ופשוטה, קומתי אינה עולה על
קומתה של אף אחת מבנות עמי, מנסה באופן לא מודע, מאז היוולדי,
להדמות להן - הגיבורות שלי. כי מה שלמדתי, שלמדנו כולנו, הוא
שעל מנת להיחקק בזיכרון הקולקטיבי שלי, שלכם, של ילדינו, עליי
לגייס את העוצמה המולדת, הבראשיתית, הטמונה בהיותי עזר כנגדו.
אומרים שהצלע ההיא עוד כואבת לו, ואנחנו כאן כדי להשכיח את
הכאב, ובשעה מסוימת, הניצבת עוד לפניי, להסיר את עלה התאנה,
פרי נגיסתנו שקדמה לנגיסתו בפרי הדעת, ולהשאיר חותמנו, בדרך
המקובלת והידועה לכל.
לרחל הייתה צרה רשמית אחת, בשר מבשרה, ועוד שתיים נחותות כל כך
שלא ראויות אפילו לכינוי "צרה". לחנה הייתה צרה ידועה, טובה
וראויה ממנה מכל הבחינות. לאסתר ש. לא היו צרות, לפחות לא צרות
הידועות לנו, אבל זה הגיוני, בהתחשב בעובדה שהיא היפה שבחבורה.
ובהתאם, כמובן, גם לאסתר ק.ד. לא היו צרות, עד כמה שידוע לנו.
ואין זה מפתיע שלשתי האסתריות לא היו צרות, שכן צרות הן המצאה
יהודית לחלוטין, וכאמור שתי אלה נישאו לגויים, ולגווים אין
צרות, אנחנו נכסנו לעצמנו את המלאי הכלל עולמי שהאל הקציב בעת
בריאת העולם.

אז ככה זה במפגשים שלנו. מתכנסות, מתווכחות. צרות, יופי,
ענווה, כניעה וצייתנות. עוצמה נשית, שהיא, כך לימדה אותי רחל,
להיות תמיד חלשה ושברירית. לב שבור הוא לב שלם, זכוכית חזקה כל
כך ולכן שבירה, ושאר פניני חוכמה מארון הספרים והשירים הלאומי.
הן מספרות לי איך אני צריכה להתנהג, ומה עלי לעשות. הן מלמדות
אותי, תוך ויכוחים מאופקים ביניהן, את רזי עולמן, בן אלפי
השנים, אליו אני כה כמהה להיכנס.
אם כן, עלי להתוודות, ותסלחנה לי רעותיי אשר הערכתי אליהן
אינסופית וכנה לגמרי. את הדברים שלימדתן אותי, לימדתן על דרך
השלילה. כולכן נשים גדולות, אדירות, ויתכן, אולי סביר להניח,
שהצדק עימכן, ואילו אני טועה טעות מרה בהתיימרותי לדעת דבר מה
שאף אחת מכן לא הבינה עד היום. לכן אנסה לסלול לי את דרכי אל
היציע, בפרלמנט שלנו, בו יושבות ארבעתכן בעוד אני, אחת העם,
מביטה בכן מנגד מתא האורחים הצדדי. אלא שאני אנסה לעשות זאת
בדרך שונה.

וזהו וידויי הגדול- ברצוני להיות האישה הראשונה בגן הסנהדרין.
מס' 121. פשוט לנטוש את עזרת הנשים, הנשים שרק בזכותן הוארה לי
הדרך. ביום ההוא אפרוש מהאחווה, הקואליציה, החברותא שלנו. אתן
תשארנה ארבע נשים. ארבע אמהות. ואני אפרוש לדרכי, או מוטב
אסלול לי אותה. בעבורי ובעבור כולנו, כולכן. בעבור כולכם.
ורק תקווה אחת לי, תחינה אחרונה. כשאיווכח, ביום מן הימים, כי
נחפזתי לרכוש את אותו חמור לבן, שבחוצפתי ויומרתי העזתי לייחס
לעצמי דווקא, מבין כולכן, סגולה של פעם ביקום, אנא, קבלוני
בחזרה לחיקכן. וכך אולי יעברו עוד אלפי שנים, ותמה ועוד תמה
תיפולנה בניסיונות נואשים, לשנות סדרי בריאה.
ואחרי ככלות הכל, רק עובדה זאת נוכל להמשיך לשאת כדגלנו -
הייתה זאת אנחנו שנגסה ראשונה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם יש אחד אז יש
פיפ,
אם שניים יש אז
יש פיפ פיפ,
אם יש שלושה אז
יש פיפ פיפ פיפ

וזאת כל
התורה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/06 7:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורד הבר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה