התעוררתי בבוקר של אותו יום בכבדות.
"דניאל, קום, יש לי עוד דברים לעשות היום."
אבא שלי בא איתי ללשכת הגיוס, לשיחה עם הקב"ן.
"אני עייף מידי," עניתי לו, "הם לא יכולים לפעול בשעות
נורמליות?"
"בוא נו, ממילא נשב בהמתנה שעתיים, לא צריך להאריך את זה."
נכנסנו לרכב אחרי שהתארגנתי באיטיות.
הנסיעה הייתה שקטה. מאוד. השמש טפחה בעדינות על פניי.
"אתה רוצה לנסוע לשירלי היום?", שאל לפתע אבי
"אני עוד לא מוכן." אמרתי. "לראות אותה קירחת ועם כל החוטים
האלה... אני לא מוכן לזה עדיין."

בלשכת הגיוס ישבנו חצי שעה, ואז נכנסנו לקב"ן.
היו שם שני רופאים.
אחד שנראה דומיננטי, ואחד שבקושי נראה.
"הבנתי שאתה רוצה דחייה של הוועדה", אמר לי הדומיננטי
מביניהם.
"לא, אני רוצה פרופיל 72. אני רוצה לשרת", אמרתי בנחישות.
הוא עיין בתיק האישי שלי ונראה מבולבל.
"הרופא הקודם לא מילא את הטופס עד הסוף", הוא סינן לעצמו, וקרא
לאחד העובדים שם.
"תחליף את הטופס הזה, אני לא מצליח לקרוא את מה שאני כותב.
ותגיד לדוקטור אפריים שהוא לא מילא את הטופס עד הסוף."
"אני לא יכול להחליף את הטופס, יש עליו חתימה, והוא לא יאושר
בלעדיה."
"לא אכפת לי. תשיג טופס חדש." הוא אמר קשיחות. העובד סינן קללה
ויצא.
"הילדים האלה," אמר הרופא לרופא השני, שבינתיים איבד עוד מצבעו
ופניו החלו להיטשטש, "בני 18 וכבר מתקבעים כמו בני 50."
ישבתי שם ושתקתי. בחנתי את הרופא השני. יכולתי לראות את מכונת
הצילום שמאחוריו, דרכו.
"ניתן לך דחייה. לך לטיפול פסיכולוגי", אמר הרופא השני.
הוא שחרר אותנו ללא היסוס.
אמרתי שלום לרופא הדומיננטי שישב בחדר.
לבד.
ביציאה קיבלתי פיסת נייר לבנה.
"הננו להודיעך, כי נמצאת לא כשיר ארעית לשרת", פרופיל 24,
לעזאזל.
"תחנת אגד?", אבא שאל.
שתקתי לכמה שניות ולבסוף עניתי לו.
"כן."
אני לא רוצה 24. אני רוצה 72, וללכת למיונים.

הגעתי לתחנת האוטובוסים. האוטובוסים שלי מגיע עוד שלוש וחצי
שעות.
הייתה אישה מבוגרת בתחנה שלי.
"סליחה להפריע לך, מתוק, מה השעה?"
"רבע לתשע", עניתי לה
"עשרים לתשע?", היא החזירה, לוודא
"רבע לתשע", אמרתי שוב
"תשע ורבע, בסדר", היא אמרה בשמחה
"ר-ב-ע לתשע", אמרתי בהדגשה.
"אהה...", היא הנהנה: "עוד חצי שעה אוטובוס. אתה לפנימייה?"
"לא", סיננתי.
השתרר שקט. השמש סנוורה, אבל היה קריר.
"אף פעם לא הייתי ברמת הגולן," היא אמרה לבסוף: "תמיד עסוקה
מידי בעבודה." ניכר שהיה לה מבטא הונגרי, או מזרח אירופאי,
שנשחק עם השנים בארץ.
"זה מקום יפה", אמרתי: "כדאי לך לנסוע פעם."
"אני אקח את הילדה וניסע בשבת." היא ענתה.
שוב השתרר שקט. עצמתי עיניים וחשבתי על שירלי. איך היא סובלת
מהכימותרפיה, כמה עצוב למה שם עם כל החוטים במחוברים אליה, איך
לא באתי לבקר אותה מאז שהיא נכנסה לביה"ח.
"כבר הרבה זמן לא טוב," אמרה האישה המבוגרת בתמימות עצובה,
"אין עבודה, ולאנשים לא טוב. כשאני עליתי ב-66', היה שמח.
הייתה מוסיקה ברחובות, ואנשים היו מאושרים. היום גרוע מאוד."
הנהנתי בהסכמה.
"בוא, אינגל'ה, קח סוכרייה." היא אמרה בחמימות, אימהית כמעט.
היא הושיטה לעברי סוכרייה אדומה עטופה בנייר צלופן. לקחתי אותה
והודיתי לה.
שמתי את הסוכרייה בכיס.
האישה המבוגרת המשיכה לדבר על המון נושאים. נישואים בין
מגזרים, פוליטיקה, וכמה שאנשים דורכים אחד על השני.
הנהנתי וקמתי.
"אני צריך ללכת," אמרתי לה: "היה נעים לדבר איתך."
הלכתי משם. ישבתי בבית קפה וחשבתי על מה שהיא אמרה.
ישבתי הרבה. שעה, שעה ורבע.

האוטובוס הגיע שעה אחר-כך. נסעתי הביתה.
בדרך התקשרתי לאמא שלי, להגיד לה שאני נוסע לשירלי אחרי
הצהריים ושאני צריך שהיא תקפיץ אותי.
היא שתקה. שתיקה ארוכה.
"שירלי נפטרה לפני שעתיים. מתוך שינה. ההלוויה מחר בצהריים."
ניתקתי. האוטובוס היה שקט. רק איש אחד דיבר בפלאפון.
"לפעמים יש אבדות", הוא אמר: "לפעמים אנחנו לא מספיקים להגיד
את מה שבלב שלנו. זה קורה, וזה אנושי"
הוא נראה חכם. צעיר, אבל חכם, כאילו הוא כבר חווה דברים בחיים
שלו.
המשכתי עם האוטובוס עד התחנה הסופית שלו.
ישבתי על ספסל ברחוב. לא עיקלתי את זה.
אין יותר שירלי. ולא הספקתי להגיד לה.
לא הספקתי להגיד לה כמה היא חשובה לי. כמה אני אוהב אותה. כמה
אני מצטער שלא באתי לבקר.

הלכתי הביתה ברגל.
בדרך אכלתי את הסוכרייה. היא הייתה מתוקה מידי.
השמש האירה באכזריות, והיה קר.
יום אחר-כך הייתה ההלוויה.
אחותה צעקה בקולי קולות: "למה אותה?! למה עכשיו?! למה..."
שמעתי את הקול שלה נשבר, ראיתי איך מכסים את אחותה בעפר. איך
אנשים בוכים מסביבי.
ורק עמדתי שם וצפיתי. השמש היוקדת השמיים הקשתה על כולם.

עברה שנה. שוב נובמבר.
אני בצבא, יש לי חברה, חיים נורמליים.
ביום הזיכרון של שירלי באתי בשעת בין ערביים לבית הקברות,
עדיין במדים.
ירד גשם, היה אפור וחשוך. השמש כבר נעלמה.
עמדתי מול הקבר שלה. לבד.
ובכיתי.
בכיתי על זה שלא בכיתי כשהודיעו לי שהיא נפטרה, על זה שלא
בכיתי בהלוויה שלה, על זה שלא ביקרתי אותה בבית החולים.
חייל אחד.
ילד אחד.
בוכה על עולם שלם.
לבד.


מבוסס על סיפור אמיתי