ועכשיו היא כאן, לבד, בשקט. רחוקה מעט אך מספיק מכל
ציוויליזציה. מול נוף קסום ופשוט, הנוף האהוב עליה ביותר - כזה
שבנוי שכבות על גבי שכבות של אדמה, מים, אדמה ושמים, שהצבעים
המתחלפים בהם הם הדבר היחיד שנותן לה תחושת זמן.
כשנגמרו הבטריות בדיסקמן המנגינה היחידה שנשארה לה היא קולות
ניפוץ הגלים וצחוק ילדים ממרחק... כאן היא תצטרך למצוא דרך קצת
יותר יצירתית להתמודד עם נדודי השינה שלה...
המחשבות שחתמו קבע במוחה לפני זמן כה רב עד שכמעט התרגלה
לנוכחות המעיקה שלהן, לא יעזבו אותה גם כאן. להיפך, הן יצליחו
להפתיע אותה אפילו כשתצפה להן, וכשלא תצפה יגיעו בדרכים
עקלקלות כל כך שקיימות כנראה רק בדמיון שלה.
לאחרונה היא לא מפסיקה לדבר לעצמה. והלילה הוא הזמן הגרוע
ביותר. חם לה, משעמם לה, והיא ערנית כמו אחרי שני ליטרים של
קפה שחור. למרות כל ההכחשות והתירוצים שהיא מספקת לעצמה, היא
יודעת שהיא מחכה להן. אין לה איך להתחמק מהמחשבות האלו -
עליהם.
הם ההתבגרות שלה. הפאקינג התבגרות שלה. הם הנסיון שלה,
והנוסטלגיה שלה. והטראומות שלה. הם מביאים אותה בכל פעם מחדש
להיות מודעת לעצמה. הם חורטים בה, או בעצם גורמים לה לחרוט
בעצמה, את כל מה שמקולקל ודפוק בה. את מה שמביא אותה פעם אחרי
פעם למצבים האלה איתם, מה שמביא אותם להתנהגות הזו, שהורסת
אותה. והיא רק מקווה שמתוך הכאב הזה, המודע לעצמו כל כך, היא
תדע לצמוח ולגדול ולשנות, ומשהו חזק יותר מהצלקות יישאר בה,
משהו שיום אחד תוכל אולי להודות עליו.
אבל בינתיים... כל תחושה, כל זיכרון של פנים, שמות, מקומות; כל
מראה או טעם או ריח, יגרמו לה לפתוח במונולוג מרגש ועייף, מלא
התרגשות וטיפשות של התחלות חדשות, משיכה כמעט מגנטית ושנאה
עמוקה.
ונמאס לה מהמחשבות האלה, היא באמת רוצה רק לישון, לשכוח. אז
במקום לישון היא קמה. מטיילת, מסתובבת. היא מוצאת שני גברים
מבוגרים שעוד ערים בשעה הזו ומבקשת מהם בביישנות סיגריה. הם
מגיבים כאילו לא היו מאמינים עליה, אבל בטח, למה לא. הם מציעים
לה גם בירה ואולי לשבת איתם. היא מגיבה בסירוב מנומס, לא מפחד
כמו מהרצון העצום שלה להיות עכשיו לבד, להתרפק על התחושה שכל
כך התגעגעה אליה, לברוח לרגע אל הנוף השליו הזה, אל הצבעים של
הרגע לפני הזריחה.

היא שואפת ונושפת, נושמת. קוברת את ראשה בין הברכיים. כי לא
הצליחה באמת לברוח לשום מקום. הקול בתוך ראשה ממשיך לדבר,
להריץ את המחשבות שלהן היא חיכתה, ומחכה ותחכה. ובביקורת
העצמית הנוראה הזו, שלו, שלה, פורץ הקול בצחוק מלגלג ובבכי
חנוק - על התמימות היפה הזו.
שפעם אולי עוד הייתה בה.