אני זוכר הכל,
אני זוכר אותו,
היינו חברים, ככה זה נראה מהצד שלי.
הוא היה סגור,
הוא היה מוזר,
פריק, בשפת כולם.

הוא כמעט לא דיבר,
ואף פעם לא חייך.
תמיד סיפרתי לו בדיחות,
כדי לשמוע קול של צחוק.
אך זה לא עזר
הוא לא חייך ולא צחק.
הוא רק ישב והסתכל קדימה,
חשב על קץ חייו.

תמיד הייתה לו מחברת,
ועיפרון בתוך כיסו.
לא נתן לי לראות
מה יש לו בפנים.
כל הזמן שאלתי
והוא לא ענה,
רק הסתכל לי בעיניים
והשיב ראשו אל השממה.

אני זוכר הכל,
אני זוכר אותו,
ואת העץ באמצע שדה הפרחים.
היום אני כבר גדול
כבר מלאו לי 20,
ואני עדיין זוכר,
את שדה הפרחים,
ואת אותו הילד שלא דיבר ולא חייך,
ואת אותו הילד שקבר את עצמו, בעודו בחיים.