ורד התבוננה בחלון בריכוז. היא נעצה את מבטה בטיפה של גשם
שזחלה במורד החלון. "הטיפות האלה, כל כך לא צפויות!" חשבה
לעצמה, ואכן, נדמה היה שהטיפה בעצמה לא החליטה אם היא רוצה
נורא להגיע לתחתית, או שמא היא מפחדת להתנקז. בשלב מסוים, כמו
שקורה תמיד כשמתחילים לבהות, החלו מחשבותיה של ורד לנדוד.
היה חורף, ואם יש משהו שוורד שונאת, הרי שזה חורף. מאז ומתמיד
היא היתה ילדה של קיץ. יעל אמרה לה פעם שזה לא חוכמה. שילדה
שנולדה בקיץ, אוהבת קיץ. " זה כמו לקרוא מאיה, לילדה שנולדה
במאי. זה מתבקש". יעל שנאה דברים מתבקשים.
אבל יעל לא צדקה בעניין ורד, חכמה ככל שהיתה. ורד בכלל לא אהבה
את הקיץ בגלל שבואו בישר את יום ההולדת שלה. להיפך. אף אחד לא
ידע את זה, כי ורד היתה אלופה בלהסתיר, אבל ורד בכלל שנאה את
ימי ההולדת שלה. הם תמיד הזכירו לה שהיא קיימת, ורוב הזמן היא
העדיפה לשכוח.

ורד היתה ילדה של קיץ מהמון סיבות.
היא אהבה לחוש את השמש מלטפת לה את הפנים, בשיעורים חופשיים
בבית הספר, כשהן היו מתיישבות בחבורה על הדשא ומתחילות לרכל.
היא אהבה את הבגדים של הקיץ, קצרים וססגוניים, אף שמעולם לא
הרגישה עם עצמה מספק בנוח, כדי ללבוש גופיות.
היא אהבה פירות של קיץ, כמו אפרסק, או אבטיח, או אפילו אננס.
היא אהבה ללכת לים, ולהביט בנערות שמיישרות את חזית הביקיני,
בנערים, שחלקם היו מגניבים מבט וחלקם היו נועצים אותו בלי
בושה. להביט בסבתות הגדולות, הענקיות האלה, שלא אכפת להן בכלל
והן הולכות ככה חופשי עם הבגד ים, בצורה שהיא לא מעיזה לחלום
עליה אפילו. אהבה את הילדים הקטנים, שבנו ארמונות בחול, וליקקו
בהנאה קרטיבים, תוך שאלו נוזלים להם על הידיים ועל הבטן ועל כל
חלקי הגוף, ומציירים להם שבילים דביקים של צבע מאכל על הזרועות
והבטן.
האמת היא, שדווקא בניגוד לשאר העולם, ורד אהבה בקיץ את מה
שהרוב לא. אבל זו היתה ורד. שונה מכולם.
העניין הוא, שהחורף הזה היה שונה מקודמיו. את החורף הזה היא
דווקא אהבה. ואם להיות ממש ממש כנים, כבר בקיץ האחרון, קרה
לוורד משהו. מהקיץ האחרון היא בכלל לא נהנתה, כך שלאהוב את
החורף, היה דווקא צעד מתבקש ולה, כשלעצמה, מעולם לא היתה בעיה
עם דברים מתבקשים, לא באופן עקרוני לפחות.
אפשר יהיה לומר, שהסיבה לשינוי הפתאומי שחל בה, נעוצה בירון.
אפשר, אבל זה לא יהיה הוגן, או ממש מדויק. ורד לא ידעה לשים את
האצבע על הנקודה המדויקת בה היא הבינה שהיא אוהבת את ירון. זה
פשוט היה שם יום אחד, כל האהבה הזאת. ואם עד אותו רגע היא עוד
היתה מסוגלת לדבר איתו, או להישיר אליו מבט, דבר נדיר כשלעצמו,
מהרגע בו הבינה את עומק רגשותיה כלפיו, נאלמה סביבו דום. אף
אחד לא ממש שם לב לכך, אפילו לא יעל, חברתה הטובה. אבל ורד,
כמו שנאמר, הייתה טובה מאוד בלהסתיר, כך שאי אפשר להפנות אצבע
מאשימה כלפי אף אחד.
באופן כללי, מהרגע בו הבינה את המצב בו היא שרויה, ועד לרגע
זה, בעודה בוהה בטיפת הגשם שעל חלונה ומחשבתה נודדת עליה, עברה
כבר יותר מחצי שנה. יותר מחצי שנה, וירון עוד לא עשה שום דבר.
"הוא בכלל לא יודע שאני קיימת" היא חשבה לעצמה, בפעם המי יודע
כמה (5,283 , אבל מי סופר?).
הבית היה ריק. הרחוב היה ריק. שקט. ורד גרה בדניה, שכונה של
"עשירים" בחיפה, והחורף הזה, היום, לכמה שעות, ממש ירד שם
שלג.
ורד מעולם לא ראתה שלג של ממש לפני זה. היא לא אהבה שלג לפני
כן. פעם, כשהייתה ממש קטנה, נסעה עם הוריה לחרמון, ושלג נכנס
לה לתוך המגפיים, והיה לה קר ורטוב והיא בכתה. אבל הפעם, זה
היה שונה. קודם כל, השלג היה מחוץ לבית, כך שלא היה לו סיכוי
לחדור למגפיה. דבר שני, באותם ימים רחוקים היא הייתה ילדה של
קיץ. היום היא ילדה של חורף! היא ידעה שזה לא מקרי. שהשלג שירד
לפני כמה שעות ועוד מעט ייעלם, היה הסימן שלה מאלוהים. סימן
שהיא צודקת. זה היה האות שלו, לביצוע התוכנית שלה.
האמת, שכבר כמה ימים הייתה לה תחושה, שהנה זה בא. שתיכף אלוהים
יעזור לה לעשות את כל מה שתכננה, עד הפרט האחרון. שזה יהיה
מושלם. אפילו הבוקר, שעה שהתעוררה והייתה אמורה להתחיל להתכונן
לנסיעה אל הדודים ביחד עם הוריה, הייתה לה תחושה שזהו זה, היום
זה היום, וכשהציצה מבעד לחלון וראתה את השלג, ידעה.
היא סיפרה להוריה שכואב לה הראש, ונשארה בבית לבד. הם לא יחזרו
עד הערב. מושלם!
השעה הייתה כמעט עשר בבוקר, וורד עלתה לחדרה. היא לבשה את
השמלה היפה שאמא קנתה לה פעם, ושמעולם לא הסכימה ללבוש, משום
שלא אהבה שמלות וגם לא הלכה בגופיות, וזו הייתה שמלת כתפיות.
ורד ניגשה למדף שליד מיטתה, ולקחה משם ספר, שנשען על קופסת
דובונים חמודים, שקיבלה בגיל בת מצווה או משהו כזה. היא פתחה
את הקופסא, שבמקור יועדה לסוכריות, ושלפה משם בקבוקון קטן.
הבקבוקון הכיל עשרות כדורים קטנים וצבעוניים. המון זמן לקח לה
לאסוף אותם, עד שהגיעה לכמות הזו. מעט יותר מחצי שנה.
ורד אספה את השיער למעלה, לקוקו גבוה. היא תמיד ידעה שזה מחמיא
לה, אבל זה תמיד עשה לה כואב בשיער, והמוטו של ורד היה, שאם
בשביל להיות יפה צריך לסבול, כבר עדיף להיות מכוערת. העניין
הוא, שלמקום אליו היא הולכת, מה אכפת לה כואב בשיער? גם ככה
היא לא תרגיש כלום. היא בלעה את כל הכדורים, הניחה את הספר על
חזה, משהו מן הקבורה של ימי הביניים, ועצמה את עיניה.
כמה מתאים לה לשכב כך, עם ספר של אנטיגונה מונח על חזה. זה היה
סוג של מכתב התאבדות בשבילה. מה היא תגיד להוריה?
שתמיד הייתה מלנכולית?
שמעולם לא ידעה מה בדיוק היא עושה פה, בעולם?
היה לה את ירון כתירוץ.
והיה לה המון זמן, יחסית, לשבת ולחשוב על הכל, טרם יורד המסך
מעל עיניה, בפעם האחרונה.
היא חשבה איך הכל מתנקז לנקודה אחת, ממש כמו אותה טיפת גשם
שבהתה בה מקודם. כל הנחלים זורמים לאותו ים, וכך גם היא. עוד
מעט היא תגיע, הנה, כבר.
אבל הדקות נקפו, והיא בקושי מתחילה להרגיש מנומנמת.
והמחשבות... תמיד מילאו את ראשה מחשבות, אבל עכשיו היא חשבה
בעיקר על ירון, ואיך הוא למעשה מסמל את כל הדברים בעולם, בצורה
כל כך מדויקת. עד ירון, זה לא שהיא הבינה את עצמה יותר מדי,
אבל לא היה לה ממש רע. היה לה סתם. מאז ירון, עם וגם בלי קשר
אליו, דברים החלו לאבד משמעות. היא הייתה כבר בת שש עשרה וחצי,
ועדיין לא התנשקה מעולם. שום דבר מסעיר מעולם לא קרה לה.
"החיים האלו, כל כך סתם!" היא חשבה.
אחרי באמת הרבה יותר מדי זמן, היא החלה להרגיש את הלאות עוטפת
אותה סוף סוף. העפעפיים החלו להכביד על עיניה, והיא הרגישה
מאוד בקורי השינה. כמו מתוך חלום, היא שמעה את הטלפון מצלצל.
"רק שזה לא ההורים!" היא חשבה בכבדות. מה אם הם ידאגו שאינה
עונה?
המשיבון קיבל את השיחה. "שלום! הגעתם לבית משפחת מור" דיקלמה
אמא שלה בקול של מורה "איננו יכולים לגשת אל הטלפון, אז אנא
השאירו את שמכם ומספר הטלפון שלכם, ונשמח לחזור אליכם
לכשנתפנה". אמא של ורד היתה מורה ללשון.
היה "ביפפפפפפפפ" קצר, ולאחריו נשמע קול מהוסס. "ורד? זה
ירון... תראי.. אני....אה, לא יודע איך לומר את זה, אבל....
אהממ... אני מתבייש נורא... אני בטוח שלא תסכימי, אבל כבר המון
זמן שאני מנסה לראות, אם אולי, היית מסכימה, פעם.... אה...
מתישהו, לצאת איתי ל...אהממ.. פגישה?! טוב... לא משנה.. את בטח
בכלל לא זוכרת מי זה ירון... אבל אם כן, תוכלי להתקשר אלי?"

אם היא לא היתה בדיוק שניה אחת לפני המוות, היא הייתה צורחת.