כי היא בעצם לא יכולה למות!
התקוווה כמו שאנחנו מכירים אותה לא באמת קיימת.
תקווה למה, לאהבה? לשלום? לבריאות?
אדם גוסס אי פעם יפסיק לקוות שהוא יוכל לחיות?
לא.
התקווה היא בת אלמוות.
חיכיתי לאמת שנולדה, וקיבלתי אותה.
כבר לא כאב לי, כמו ביומיים האחרונים.
בכלל.
לא הרגשתי כלום, וזאת הייתה הרגשה טובה.
האהבה עזבה למקום אחר, והשאירה אותי כמו מכונה.
כל פעם שאמרת לי שאתה אוהב אותי, זה רק הלך פחות ופחות.
אני באמת מאמין לך, שאתה רוצה שנישאר ידידים, אבל זה לא כך.
אני לא רוצה להיקרע לגזרים שוב ושוב כל פעם שאני אראה אותך,
אבל ככה זה, הלב שלי לא יכול לשלוט בעצמו גם שהוא מנסה...
אני לא מצליח לחשוב על כלום עכשיו, וזה כיף.
אני רק חושב על זה שעשית אותי מאושר,
אני אף פעם לא הייתי מאושר!
לפחות עכשיו אני יודע מה ההרגשה הזאת, שבני האדם הירבו לדבר
עליה כשהייתי גדול.
כמשחק שחמט תמים החיים שיחקו נגד המלאך השחור, הם ניצחו.
אבל המלאך תמיד האמין במה שהוא האמין, ורק ההוכחה נתנה לו
לחיות שוב.
המלאך יודע שאין דבר כזה אהבה.

אף אחד לא אוהב אותי עכשיו :-(