אז אני הולכת למכולת לקנות פקט ווינסטון לייט בפעם הראשונה.
החלטה,
נמאס לי להיתקע בלי סיגריות, לבקש מאנשים ולהרגיש ענייה.
יותר מזה,
לא רוצה להיות תלויה באנשים שאני לא מכירה ולהעיק על מי שכן.
ונכון,
מדובר על דבר קטן כמו סיגריה ששווה שקל, אבל ביום שלם של 9
שעות בעבודה זה מסתכם ב-7 סיגריות לפחות ונמאס לי לקחת את
הסיכון של להיות מקוטלגת כאחת שהיא "אין לי - תן לי".
אז החלטתי לקנות פאקט.
אני מפלרטטת קצת עם המוכר החמוד, מחייכת לו חיוך גדול ורומז,
לא מסירה את עיניי מעיניו, משלמת והולכת.
חוזרת הביתה, שמה שתי קופסאות סיגריות למקרה שייגמר לי שיהיה
לי ספאר ונוסעת לפאב הקבוע בתל אביב לפגוש את כולם.
מתיישבת, מזמינה את הבירה הקבועה, מחייכת למלצר, למצרית,
מקשיבה לשיחות האינפנטיליות של החברים שלי שממש אין לי זין
לשמוע עכשיו.
כן, עוד אחד מהמצבי רוח האלה שעושים אותי חסרת סבלנות לכל
העולם.
מחליטה שהגיע הזמן לעוף משם, משאירה 30 שקל על השולחן, אומרת
שלום לכולם, מחייכת למלצר, למלצרית, קצת לברמן שנראה זורם
והולכת.
אז אני קולטת אותו,
את המוכר מהקיוסק,
עומד מחוץ לפאב עם קסדה ביד אחת וסיגריה בשנייה מביט בי
ומחייך,
אני מחייכת חזרה וממשיכה ללכת משחקת אותה שהוא עדיין לא מעניין
אותי חוץ מפלרטוט לא מזיק.
נכנסת לאוטו, מתניעה ונוסעת הביתה עם עייפות כזאת של אלכוהול
שלזה בעצם קיוויתי להגיע ונרדמת כמו ילדה קטנה.
אני קמה בבוקר, מתקלחת, אין עבודה היום וזה מרגיע אותי קצת.
יוצאת מהמקלחת, מורידה את המגבת, נכנסת למיטה ערומה ומתכרבלת
כמו שרק ביום חופש שאין בו דאגות על הראש אפשר להתכרבל,
מתענגת על החופש שלי.
אני שוב נרדמת,שוב קמה, יודעת שעם אני לא יצא מהבית, אפילו
לסיבוב קטן אני אשאר בו עד לערב שכל החברים שלי יחזרו מהעבודה
ויתפנו אליי.
פותחת את המקרר, אין אוכל כרגיל.
תרוץ לצאת.
אני הולכת לקיוסק לקנות שטויות כי לבשל אני לא יודעת ועם כבר
אז לקנות משהו שישביע את רעבוני לעכשיו,
מאחר-כך כבר לא אכפת לי.
מי יודע מה יהיה אחר-כך,
אחר-כך נקנה משהו אחר.
שוב המוכר,
לרגע אני שוכחת שראיתי אותו אתמול בכניסה לפאב עם קסדה ביד אחת
וסיגריה בשנייה, הוא מחייך ואני נזכרת.
קונה ממתקים, קצת מלוח, קצת מתוק, וקולה לקינוח, משלמת
והולכת.
אף אחד לא מעניין אותי היום.
אף אחד לא מעניין אותי בכלל.
"סליחה!!!", אני שומעת אותו צועק לי, משחקת אותה לא שומעת
וממשיכה ללכת,
הוא רץ אחריי, מתנשף, מזכיר לי שאין דבר יותר סקסי מגבר שגומר
באנחה גדולה, מתנשף בכבדות, כאילו פרק מעליו את כל צרות
העולם.
אני מחייכת,
"אני מצטער לקחתי לך 10 שקל יותר" אמר והניח בכף ידי מטבע
מנצנץ .
"תודה..." אני אומרת,
איזה בן אדם נדיר.
"אין בעד מה" הוא מסתובב וחוזר לקיוסק.
בא לי אליו.
פתאום בא לי אליו,
הוא עשה לי משהו ואני מתחילה לדמיין עם הוא טוב במיטה או לא
אבל יודעת שכלום לא יקרה וגם עם כן אני שוב ייסגר ולא ייתן לו
לגעת בי,
לא פיזית ולא נפשית כמו שלא הייתי נותנת לאף אחד ואני אפילו לא
יודעת למה.
לפני חצי שנה זה לא היה מזיז לי,
לא הייתי צריכה להכיר את הבן אדם בשביל להגיע איתו לאיזשהו מגע
גופני,
הכל היה עניין של אותו הרגע וזהו.
היום,
היום כבר צריכים להיות מעורבים הרבה רגשות מצידי ובמיוחד מצידו
וזה אפילו בשביל נשיקה תמימה.
יכול להיות שהתבגרתי ויכול להיות שפשוט נהייתי קיצונית לצד
השני כמו שיש לי נטייה להיות עם כל דבר.
אני חוזרת הביתה,
קצת אוכלת את הלב שלא קרה שום דבר כי הוא דווקא עשה לי את זה.
באותו היום אני שוב יוצאת לפאב הקבוע.
שם,
אני פוגשת את רועי ועדיין קצת חושבת על ההוא מהקיוסק.
הגורל זה דבר מוזר ודווקא ביום שאני שמה עין על מישהו אחד הוא
מכוון אותי דווקא לכיוון אחר.
אני גומרת עם רועי ושוכחת את ההוא מהקיוסק.
שלוש שנים עברו להם,
אני ורועי הספקנו להיפרד, לחזור, לריב, לבכות,להתקרב, להתרחק,
לעבור את הצבא יחד, לחשוב שזה לנצח ובסוף להבין שבעצם לא היה
שם כלום חוץ מסקס בסדר ולפעמים אולי טוב.
ועכשיו,
אחרי שלוש שנים,
עכשיו אני נזכרת בהוא מהקיוסק ואיזה טיפשה הייתי שנתתי לו ללכת
בלי להגיד כלום.
כי אולי עם הייתי אומרת אז היום,
היום הייתי כבר במקום אחר...