הטיפות הכו באדמה בכוח. אפור. אפור בכל. תוכניות שעמדו לצאת
לפועל לא התממשו. יותר מידי זיכרונות רדפו. דברים שפתחתי
מדממים אצלי כמו פצע. כמו פצע. אתה אמרת לי כל כך הרבה דברים.
קשה קצת להבין. אבל אני סולחת. סולחת לשכנה שמאכילה עכשיו
חתול. נפסק לרגע הגשם והיא לוקחת שק גדול של אוכל יבש, ולא
יכולה לראות אותי מסתכלת בה דרך החריץ של החלון. אני היום יותר
עגולה, אבל עגול שבור כזה.

ישבתי כמה שעות אתמול והתבוננתי בים. יש גישושים אבל המילה
הזאת, "אבל", רודפת אותי וכשאני נלחמת בה היא מעיפה אותי אחורה
כל הזמן. הבטן קצת כואבת לי. אני במחזור. עצוב לי ככה שבגיל
המעבר זה ייפסק. נוגעים בי ואני נסגרת. כואב לי. הרבה אנשים
שאני לא מכירה וכבר יש בי פחות רגש.

יכולתי לראות דברים אחרת, אני מודעת לזה. עברתי היום עם האוטו
ביפו, וראיתי דג מאוד גדול מסתכל בי מתוך ערמה של קרח. דג עם
עור כהה שתופסים לא ברשת, וליד הסלעים. הוא חייך אלי כי הוא
ראה אותי דרך הגשם והשמשה. חשבתי לעצור לקנות משהו במאפיה אבל
כל כך ריק לי בפנים שאני לא יכולה להכניס כלום.

שכחתי המון דברים, אני יודעת את זה. מסתבר לי שאולי הרחובות הם
לא כמו שזכרתי, ושהעיר היא כבר לא אותה העיר. מוזר לראות אותו
ככה, במקום ליד הסלעים, שהוא צריך לסבול עכשיו את כל המבטים
והנגיעות בידיים לראות אם הוא רך או קשה. אם כבר ליפול בידיים
של מישהו, אני שמעתי אותם אומרים, אז לפחות בידיים שלה. אבל
היופי הזה הוא תעתוע. אני הפסקתי לשחק. אנשים מסתכלים בי ואני
חשופה. אין לי עוד הרבה לפתוח. נגעו. כל כך הרבה ידיים,
והנפיחות נותרה ואפילו תפחה וניסתה לפרוץ בכוח דרך העור.

נפתחות לי אפשרויות כשאני ככה באוטו, חולפת על פני השדות האלו
בגשם ורואה צלקות בכל מקום. צלקות על גזעים של עצים, על דלתות
של מכוניות, במעקים, על שפות של מדרגות. צלקות בבטן האונייה.
מושכים רשת ושום דבר לא עולה להם כי הוא ליד הסלעים ורק בחכה
אפשר. מדליקה סיגריה. יצא לי לראות אותו לרגע אבל לא האמנתי.
הם כבר כל כך לא נראים לי כמו אבא ואימא. כאילו כל החיבוקים
האלו היו בכלל בשבילם. אף פעם לא אלי. מסלקים את החושך בתינוקת
ובבית נותנים לה שם. כל כך הרבה ידיים, ונקי כל כך. אבל גם קר,
ואור מוזר, מרצד. לא הייתה לך זכות לעשות לי דברים בלי שאני
אתן לך רשות. כמו פקעת אני מצונפת והחודשים עוברים. לא הייתה
לך שום זכות.

יכול להיות שיהיה קצת יותר נעים לפתוח סדק בחלון השמאלי. נכנסת
רוח. בנפאל הייתה משפחה כזאת, שעשתה מרק. תמיד את לא שואלת,
אולי אני לא אוהבת אפונה?. אבל קנית, וטרחת. לא חשוב. כל כך
זקנים. עצוב לים ממני. הוא רואה אותי כל כך יפה והוא מושך אלי
דגים מתוך הסלע ומתוך הרשתות. הים הוא טוב. הים הוא אבא.

את היית יכולה לספר לי את כל זה לפני שזה קרה, את שומעת. אבל
אני כבר כבול בידיים, כבול. איך את רוצה שאני אציל אותך כשאת
לא מספרת כלום בזמן, ורק כשזה מדמם את הולכת לאימא שלך, כאילו
שאני מטונף ובזוי. ולמה את לא משפילה את העיניים אף פעם כשאני
מדבר אתך. מה את מבקשת ממני, לקרוע את הלב שלי במגנט. תקשיבי.
תלכי עכשיו לישון, ונדבר על זה בבוקר. עכשיו לישון. אני אכסה
אותך ואת תחשבי אם היה לך חלק בזה.

הכביש כאילו מתעקל אבל זה רק פסים לבנים שצבעו לא ישר. אני
זוכרת הכל, אבל לא מצליחה לגשת. כשמפעילים את המגבים במלוא
העוצמה, זה כמו יד חזקה, שמנופפת לשלום, מעיפה טיפות מהשמשה
ימינה שמאלה, ימינה שמאלה, עד שאפשר פתאום לראות עצים. את
זוכרת שאפשר לראות עצים או שגם זה כבר נעלם אצלך?. ואת זה שהוא
אומר לך במטבח שאם הגוף רירי, את יכולה לדעת שמשכו אותו ממש לא
מזמן מהים, ומהצבע הכהה כהה שלו ברור שהוא היה במקום עמוק
וחשוך. וגם שהקרס בשפה יכולה ללמד אותך שלא גסס ומת עד הבוקר
ברשתות אלא שהביאו אותו חי. כאילו שאי אפשר לנעוץ לכולם קרסים
לפני שמגיעות ידיים למשש.

תראי, את כל הזמן מחפשת להאשים אותי כאילו שאני אשמה. ככה זה.
זו תופעה טבעית. אני גם יש לי לא מעט להגיד לך על כל הנסיעה
הפתאומית הזאת רגע לפני שאת מסיימת אחרי כל כך הרבה שנים
ומאמץ, אבל אני כמובן אשתוק, כי כל מילה שלי זה מיד אגרוף. אבל
אני לא יכולה לשמוע אותה, רק לראות איך הזיקנה שלה לא מתכוונת
ללכת. כל בוקר היא מתעוררת ביחד איתם, מפהקת קצת, משפשפת את
העיניים וממשיכה לעכל את שניהם איפה שהפסיקה בלילה. מפרקת אותם
באצבעות של שען. מקמרת את הגוף שלה לאדמה כשהיא מדברת אלי.

האריה שלי שואג. יש לו מנוע אלף שש מאות. אותו אני אהבתי מהרגע
הראשון. כמה שקר בחוץ וכמה שהוא מחמם. אני מרפה ונזכרת איך
פעם, מעבר לחלון, הוא מתכופף ומשחיל את המנעול של האופניים
סביב הגוף ונוסע אליה בעיניים ריקות. השיער כבר דליל לו והוא
מסתכל עלי מלמטה במבט שאני לא אוהבת, אבל יודעת כבר שהם לא
עושים את זה בכוונה. לפעמים היה לובש מעיל. הייתה לו איזו
מישהי ששמעתי עליה שהם היו מנחמים אחד את השנייה. בגלל שהיא
עבדה מהבית היא הייתה תמיד רכה אליו ומוכנה. אני זוכרת שאם לא
הייתי מסתכלת לרגע, הוא ישר היה נעלם לכיוונה והחלון שוב
מתרוקן.

אולי בכל זאת למלא? להיכנס ולתת לו את המפתחות דרך השמשה בלי
לצאת ולראות אותו גוזר אותי, מחייך, רץ מצד לצד, בודק שמן בלי
לבקש, מנגב את השמשה. אני משלמת לו ונוסעת. עצוב לי שהוא ככה,
ושאין בו כבר. רגע, אני מדליקה לי עוד אחת להתחבא מאחורי עשן.
אפשר להסתובב עדיין. זה יגמור אותם אבל בטח הם גם מצפים לזה
קצת. כמו אז כשהרוח התחילה ואני נרעדתי, ורק החזקתי חזק מאוד
ביד של אישה שהייתה לה כפפה מצמר רטוב ודביק. היא אמרה שזה מיד
יפסיק אבל אף פעם לא באמת יודעים. רק מקווים. וגם הסתמכה על
היד שלי פתאום שלא תחליק ממנה. מאחוריה נמשכה שמיכה עבה של
עננים ואני עצמתי חזק חזק, בכל הכוח, עד שהיה חושך אבל לא את
האוזניים. כדי לשמוע את הכל. אפילו את המקל שלה שמעתי חורט
לפניה קוים בשלוליות אחרי שירדה בתחנת האוטובוס, ובגלל הגשם
שמה לו למטה חתיכת קלקר עגול. כמו מגף קטן שמגשש בשבילה אבל
היא בכל זאת נרטבת כי אף אחד לא יוצא לתת לה יד. לא תמיד היה
לה מקל. נדמה לי ששמעתי אותה אומרת פעם שהיא עוד מסוגלת להרגיש
אותו "רך-טוב" כל כך, כמו שרק כלבים יכולים להיות, רגע לפני
שנשמט. חבל לי שהם לא ביחד. הוא היה מראה לה את הדרך והיא
הייתה יכולה להניח קצת לגישושים ולהפסיק להיתקל. אבל ההיתקלות
עושה אותה רכה. כל פעם שפגעה בעץ או בתמרור, אנשים צחקו והיא
צחקה איתם. בסוף ניגש אליה גבר, והסתכל בה כמו שמסתכלים בגור
או במפגר, או דרך שימשה מאוד מאוד מטונפת, וסחב אותה מהשלולית
ביד.

חולפת עכשיו בחלונות פתוחים ומשמאלי האוניות. כל הזמן פורקים
וטוענים. אני נושמת קצת בין הטיפות. עוצמת ופותחת אבל האריה לא
מתבלבל. תעצמי, תעצמי יותר חזק. נראה אותך אם יש לך אומץ. הגשם
ממיס הכל וכל הזמן אנשים דוחפים אפילו שיש להם מספיק. דוחפים
ומתנצלים. רק אתה הבנת את כל הדברים האלה אפילו שזה הבהיל
אותך. אולי זה בכל זאת טוב שאתה מוסיף קצת שמן. אבל למה אתה
חייב כמו אבא שלי תמיד לשים אותו ככה חי על המחבת?. בכוונה
בשביל לראות איך הסנפיר שלו מפרפר ומנסה לדפוק בכל הכוח ולצאת
בחזרה לים?. אז מה את רוצה הוא מתעצבן ישר, שאני ילעס עלים כל
היום?. ככה זה היה מהיום הראשון וככה זה תמיד יהיה. אם אתה
חזק, אתה שורד. את מבינה?. והדפיקות האלו במחבת זה כשאני חזק.
אפילו את הקרס לא הוציא לו, שיראו שלא משכו אותו גוויה מרשתות.


אני יודעת עכשיו שלא יכולה להיות חרטה. מקומות ואנשים זזים
ואני זזה איתם. נדחפת ומנצלת את התנופה של המדרגות הנעות.
ומתחיל לי בכי גדול אז אני מתחבאת קצת בחדר ההלבשה ונופלת לשבת
בתוך המעיל החם הזה, והעין במראה נוגעת בעין שלי ושתיהן
נרטבות. אני מיד יוצאת. מיד. אל תחכי לי ליד הדלת. אני אבוא
אלייך. אבל אפילו כשמדברים זה מתקלקל. כמו כשלקחו אותנו לטיול
ואני עוד לא ידעתי. הוא שקע בתוכי ונישק שוב ושוב באוויר
שפתיים דמיוניות. יכול היה להיות שאם היינו נשארים שם גם
בלילה, אני הייתי נרדמת ולא שומעת. אבל הגשם הפסיק ואני משכתי
את ההילוכים בעליה. אין לי זיכרון מזה. רק עצב. אל תתפתי לקנות
שמן זול הוא היה לועס ומסביר לי בחיוך. זה מה שמניע את התהליך.
תראי, אני מוזג ויש בעבוע. כמו תנור הנפט בלילה. בלו. בלו. כל
חצי שעה. הבטן כואבת והנחירות שלו בחדר השני רעות אלי. בלו.
בלו. יונק נפט והופך אותי לחום.

כשמתפזרים העננים יותר מהר ממה שהם הופיעו, מכחיל הים. אין לי
כעס אל הים. להפך. הישירות שלו זוכרת ומציירת אותי וזה מספיק
לי. אני לוקחת את המעיל ובאה אליו כשהוא סוער. כל חצי שעה יש
בעבוע וזה יימשך ככה כל החורף. יכול להיות שעדיף בכלל לא לענות
ולתת לו להמשיך ולצלצל עוד פעם, ועוד פעם, ולדעת שזה רק עושה
לו יותר ויותר לדעת שחזרתי לסלעים, למטה בעומק, ושאין בי צורך
עוד להיות יפה. רק להיהפך לזיכרון. לזיכרון. אני משתדלת בכל
הכוח שלא, אבל בולעת בפתאומיות, ומיד נמשכת חזק כל כך החוצה אל
הקור רטובה ומשתלחות ומצליפות בי הרוחות והם מסובבים ומקרבים
אותי בכוח אליהם ומבזים אותי בידיים הגסות שלהם ומשאירים את
הברזל נעוץ בי. יכולת למנוע את כל זה, אני שומעת אותה אומרת
וכואב לה על עצמה. יכולת למנוע את כל זה. את שומעת. אסור היה
לך לעזוב ברגע אחד את הים. אסור. בשום פנים ואופן.





                                                           
      נובמבר 2005