המכות שקיבלתי הסטירות מהחיים
הסטיה מדרך יישר, שהתנפצה לי בפנים
מבפנים עמדתי, אבל בחוץ נפלתי
על כל מכשול שלא עברתי, אני מודה ששוב נכשלתי
בהכל והשוק הזה, שבא לי יישר-כואב וחד
התמימות כבר לא נמצאת, התחלפה עם חוש בילוש מחודד
שוב כמו ילד מפוחד - טלה בתוך הדיר לבד
בודד - והולך - והולך ומתבודד
את כל החוויות נטשתי, ושוב נוטה להתנשל מהחברה
מהשגרה הזאת, חביבי בוא תגיד שזה לא רע?
כי על כל מילת עידוד אני נפלתי בחזרה
כי כל האומץ להמשיך, כנראה שכבר דהה
כי כל מה שאמרתי, כנראה ולא שינה כלום

ושוב אני מוצא מוציא ממציא ת'עצמי מחדש
ושוב אני אומר "הכל בסדר" אבל אוכל קש
אולי אני סביר אבל אני בטח לא נורמאלי
וכשניסיתי להשתנות, לא ייצא לי מה שבא לי

ומה שרציתי לעשות, להמשיך ולבנות
לבנות עמידות, שייחזיקו ת'תקוות
אבל הכל נשבר, גם הזין מכל המצב
מכל מי שאמר להתראות אבל לא שב
לא חזר, ובגדו בי, יותר מהשערות שעל הראש
במקום שהחבר הכי טוב יגיד תמשיך הוא אמר לי לפרוש
ואני כבר מעדיף, לא לדעת מלחשוב
הדמיון המפותח הזה שלי שהולך פתאום ברחוב
כי שום דבר לא טוב, ואני זה זיוף
אני מסתכל על אנשים, עייניים תמימות וחיוך
זה בולשיט וזה קקי וזה קקי דיי מסריח
כמו חיי החברה שלי, שת'פרי עוד לא הניבו
אני מחכה כמו ילד טמבל, לאנשים שלא הגיבו
לאנשים שלא יגיבו, כן אני שם בהם תקווה
והתקווה שלי ירדה מהתקרה אל הרצפההה.

פזמון...