היום שבו חתמנו את הסכם השלום המשותף עם עיראק וסוריה היה היום
המאושר ביותר בחייהם של אנשים רבים. ההמונים יצאו לרחובות
ורקדו בצורה שהזכירה את יום הכרזת העצמאות (אני מניח, לפחות.
לא בדיוק הייתי בסביבה אז כדי להשוות). בכיכר רבין נערכה העצרת
שהייתה באמת, בהחלט ובלי ספק הגדולה ביותר, שבה השתתפו מיליון,
מיליון וחצי ושני מיליון איש, תלוי למי אתה מאמין. מעריב
וידיעות הוציאו גיליונות מיוחדים עם חדשות טובות בלבד, והארץ
הוציא את המהדורה הצבעונית הראשונה שלו אי-פעם. כל הפוליטיקאים
התראיינו בכל הרשתות, בארץ ובחו"ל, ראש הממשלה צולם מחייך
בארוחה הממלכתית בארמון המלך בעיראק, ואפילו את שמעון פרס
צילמו אומר "יצחק, ניצחנו, יצחק". סוף סוף יהיה שלום עכשיו,
שלום, שקט ואחווה, חשבו כולם, שמאלנים כימנים, אופטימיסטים
כפסימיסטים, יהודים כערבים. העתיד נראה ורוד, העבר נראה רחוק,
וההווה נראה טוב מתמיד. לא היה לאן ללכת חוץ מלמטה.
הסכם השלום (ההסכם שיביא לקץ כל המלחמות, כפי שנכתב בעיתונים),
שהיה האחרון בשורה של הסכמים עם כל מדינות ערב, נחתם ביום
ראשון. יום אחרי עוד הייתה אופוריה, מצעדים בי-ם, מסיבות חוף
בת"א, ארוחות חג משפחתיות. יומיים אחרי עוד יכולת לראות את רוב
עם ישראל הולך וחיוך על פניו. שלושה ימים אחרי כבר נמחקו
החיוכים.
המדינה התעוררה מהחלום בהקיץ שהיא הייתה בו למציאות חדשה.
בבוקר יום רביעי המדינה התעוררה לשלושים וחמשת אחוזי האבטלה,
לתאונות הדרכים הקטלניות שבהן נהרגו 12 איש יום קודם לכן,
למפלס הכינרת שירד מתחת לקו האדום התחתון (שהיה צוחק בהיסטריה
אם היה שומע עד כמה מעליו סב-סבו- הקו האדום התחתון המקורי-
היה), לארבע נשים שנרצחו בידי בעליהן, לשבע נשים שנאנסו,
לאלימות בבתי ספר, לרמה הירודה של החינוך, לשפל הכלכלי,
לצפיפות והטיפול הלקוי בבתי החולים ולזיהום בסביבה. אנשים
פתאום נזכרו בכך שהשכן איתו רקדו שלשום הוא בעצם דוס מסריח,
שהנוער במדינה הוא חרא, שאין מה לראות בטלוויזיה ושהספורט
הישראלי הוא חובבני בהשוואה לשאר העולם.
כל הבעיות האלו ועוד רבות אחרות צצו כבין לילה, למרות שכמובן
הן היו שם כל הזמן. פשוט הן נקברו במה שנקרא בהתחלה 'אינתיפאדת
אל-אקצה' ולאחר מכן 'המצב הביטחוני', מצב ששרר בארץ כמעט 30
שנה ונגמר שלושה ימים קודם לכן. כאשר היה את המצב הביטחוני,
הוא היה נושא השיחה המועדף ונושא הסיקור הראשי בכל מדיומי
החדשות. עכשיו כשהוא עזב אותנו, כל הידיעות של עמוד 17 למטה
משמאל והמשפט וחצי לפני התחזית התחרו ביניהן על העמודים
הראשונים, והכל פתאום נראה הרבה יותר שחור. במהרה אנשים החלו
לנבא מלחמת אזרחים, תקופת צנע נוספת, התייבשות כללית של
המדינה, מגיפה ועוד רעות גדולות ומגוונות. הדבר היחידי שכן עבד
טוב במדינת ישראל הוא צה"ל, שבמשך 30 שנה של ציפייה להסלמה
נהיה לצבא מהגדולים, החזקים וכמובן היקרים בעולם. צבא שכרגע
היה חסר ערך כמעט לחלוטין.
מדינת ישראל הפכה למדינה עם בעיות שלא היו מביישות מדינת עולם
שלישי, ועם זאת בעיותיה היו משעממות כמו אלה של שוודיה. לא עבר
זמן רב עד שישראל עלתה לראש הטבלה בשיעורי ההתאבדויות בעולם.
והדבר הכי גרוע הוא שלא היה את מי להאשים חוץ מאת עצמנו.
אולי בכל זאת מדינות ערב מצאו את הדרך לנצח אותנו.