בוקר אביב ונפלא עבר על כוחותינו.
לכאורה היה זה חורף, אבל אחרי יום גשם לרוב מגיעים יומיים שמש.
לא טוב לחקלאות, מצויין לאוהבי שמש כמוני. מה גם שביום כזה
הרבה יותר קל לתקוף. אתה רואה את המטרות היטב, אין להן לאן
לברוח ושום רוח לא מנווטת את הפגז למקום שהוא לא אמור להגיע.
התוצאה - אין "תאונות מצערות".
המשפט הזה הצחיק אותי. נזכרתי כשהרמטכ"ל יצא בהצהרה הזו לאחר
הפגיעה בילדים. חשבתי, בעודי מגחך, שהפקודה היתה להרוג ת'ערבים
המחבלים, ובגלל הרוח שבחוץ או אולי מצב הרוח שבפנים הפגז נפל
קרוב לבית ספר ערבי. נו? אז לא נהרגו מחבלים אלא נהרגו מחבלים
פוטנציאלים. למי איכפת?
אבל לא, זו היתה "תאונה מצערת". וזה שאני פה זו לא תאונה
מצערת? ילד בן 19, שמתוך שינה יכול לטעון תותח תוך 20 שניות.

השמש ליטפה את קנה התותח, פרפר ריחף קרוב למכסה הטנק, ואני
ישבתי לי שם עם קסדה ונשק ב'הכנס' ותיצפתתי. השעה הייתה כמעט
9:00 בבוקר. עוד שבת אחת וחוזרים הביתה, חשבתי לעצמי. הגבול
היה שקט, השלוליות מהגשם של אתמול הבהיקו בשמש הבוקר, שום
מלוכלכים באופק. ממש נחת.

יניב השמן ואפרוח (או בשמו האמיתי גיורא), חזרו מהדודות והביאו
סנדוויצ'ים.
'דניאל, רוצה סנדוויץ' עם גבינה או עם ריבה?' צעק לעברי אפרוח.
'מה אין חומוס היום?' שאלתי. 'נגמר', ענה יניב בפה מלא. 'גמרת
הכל יא' נבלה?' - 'לא, לא היה להם היום בכלל, נשבע לך אח שלי',
ענה לי יניב.
הסתכלתי עליו. חבית עגלגלה כזו, עם מלאנתלאפים שוקולדות בכיסים
שאמא שלו היתה שולחת לו. בחור נחמד, אוהב לעזור, אוהב לאכול
ומפחד הכי בעולם משני דברים - היתקלות ורביבו.

יהונתן רביבו היה הטען-קשר, וחסר לך אם קראת לו בשמו המלא. רוב
האנשים היו קוראים לו רביבו, והחברים הערסים שלו היו קוראים לו
נתי. היינו שומעים אותם דרך הפלאפון שלו, בלילה.
בטנק שומעים הכל, עם מי אתה מדבר, על מי אתה מרכל, מתי אתה
מפליץ ומי פותח את הופלים בלילה, כדי לא לכבד. ברוב המקרים
הללו זה היה רביבו.
רביבו היה המניאק של הטנק, כמו טנצר ב'שמש' של ערוץ 2. הוא היה
מנצנץ על כולם, לא מכבד אף אחד בשום דבר טעים והולך עם אנשים
מכות סתם, כי בא לו. לא פלא שיניב פחד ממנו. רוב האנשים פחדו.
מי שלא פחד סתם שנא אותו. ממש חרא של בן אדם.
אפרוח עלה על הטנק והתקרב אלי. 'אז מה דניאל, איך עוברת
השמירה?'

את אפרוח די חיבבתי. כולם חיבבו אותו. בחור בלונדיני קצוץ,
אינטיליגנטי למדי, שנחמד לדבר איתו. אפרוח היה מפקד הטנק שלנו,
ובאמת שהייתי יושב לשוחח איתו הרבה פעמים סתם, ולא בשביל
להתחנף.
מרחוק ראיתי את רביבו מתקרב. נאנחתי. אפרוח הסתובב לכיוון אליו
הסתכלתי, ואח"כ אמר, 'דניאל, עוד ארבעה חודשים אני כבר לא פה.
אני אמליץ למ"מ שאתה תהיה המט"ק הבא ולא רביבו למרות הפז"מ'.
'תודה אחי', עניתי, 'אני ויניב מעריכים זאת מאוד', הוספתי בחצי
חיוך.

'אוהו, סנדוויצ'ים!' קרא רביבו וחטף אחד. 'רביבו, חסר'ך שאתה
לא משאיר לי איזה שניים אחרי שאני יורד מהשמירה', קראתי לעברו.
'אל תדאג חזיר, יש מספיק', השיב. אפרוח נאנח, ואח"כ ירד וחזר
לשבת על האדמה, ליד יניב.
כולם שנאו את זה שרביבו לוקח מכולם אבל לא מכבד בעצמו, אבל
היחידים שהיו מתעמתים איתו היו אני ואפרוח. איתי זה לרוב היה
נגמר במכות, ולאפרוח כבר התחיל להישבר הזין מהשטויות שלו.
'אז מה יניב, אתה מגרז היום ת'טנק?' שאל רביבו בהתממות. 'אבל
רביבו...' גמגם יניב, 'אני צריך לעשות את זה שבוע הבא, תורך
השבוע...' יניב היה שלישי בסבב ורביבו שני... יניב תמיד נדפק
מזה. 'נו יניב', אמר רביבו תוך כדי התקרבות ליניב העגלגל, 'אל
תהיה מנאייק...' והתחיל לשפשף לו את הראש.  
'אבל רביבו...' המשיך יניב לגמגם, 'עזוב'תו כבר יא' נצנצן',
אמר לפתע אפרוח בקול רגוע, 'אתה עושה ת'תורנות 'שך כמו שצריך
או שאתה תשמור משמרת שנייה כל השבוע.'
משמרת שנייה זה הכי חרא. זה להתעורר באמצע הלילה ולנסות לחזור
ולהרדם כשכבר מתחיל אור. רביבו עזב את הראש של יניב והשתתק.
הוא כיבד את אפרוח, או לפחות כיבד את הכוח שהיה לאפרוח.

אזעקה נשמעה במכשיר הקשר. יורם שנימנם באוהל צד, התעורר. 'כוח
15, כוח 15, שלושה מלוכלכים בגזרתכם, אני חוזר, 3 מלוכלכים
בגזרתכם'. 'זה אנחנו!' צעק אפרוח, כולם הזדרזו לשים אפודים
וקסדות, לצערנו, אנחנו כבר כל כך מתורגלים.

אפרוח אישר בקשר את הנ.צ ועשה לנו מסדר כוננות. עלינו על הטנק
ויצאנו.
בדרך לנק' המיועדת, רביבו המשיך להפחיד את יניב. 'יניב... הם
טועים יניב, זה לא שלושה מלוכלכים זה עשרה! אתה יודע מה זה
אומר? היתקלות גבר, היתקלות...' התאפקתי שלא לדחוף לו מימיה
לתוך הפרצוף. המשכנו לנסוע. שמש הצהריים החלה לחמם את הטנק.
ריח זיעה החל להתפשט בטנק. התחלנו לאגף איזה תל קטן ופתאום קרה
הפיצוץ...

הדבר הבא שאני זוכר היה להתעורר בבית חולים עם כאבים נוראים
ברגליים ולראות את אמא. כשראיתי אותה חייכתי. היא פרצה בבכי.
מיד הבנתי מה קרה. 'מה קרה לשאר?' שאלתי כשקולי כמעט ולא נשמע.
היא לא ענתה. 'אמא...' חזרתי והטרדתי. לפתע שמעתי קול שיעול
מאחורי, הסתובבתי בבהלה. יניב היה לידי עם קביים, ותחבושת
גדולה כיסתה חצי מפניו. 'יורם בחדר התאוששות מהניתוח' אמר בקול
קר, 'הם הגדירו אותו במצב קל עד בינוני, הבחור לא יוכל ללכת
לעולם אבל זו רק פציעה במצב בינוני' המירמור הרב שנשמע בקולו
חדר גם אלי. אחר נאנח והוסיף בקול שקט, 'רביבו לא יצא מזה'. לא
האמנתי למשמע אוזני. 'ואפרוח?' שאלתי בנימה מהססת, 'הוא בסדר',
אמר בעודו מרים את השלט ומדליק את הטלוויזיה.

ערוץ 1 שידר את ההלוויה של רביבו. כל החברים הערסים שלו היו
שם, עם כיפות מאחורי קודקוד הראש, כדי לא להרוס את הג'ל.
הטלוויזיה צילמה את אמא של רביבו, לבושה שחורים, נתמכת באחותו
הקטנה, בחורה נאה. ליד הקבר הטרי עמדו אפרוח, אבא של רביבו
ואחיו הגדול. אפרוח, עם יד חבושה בגבס, ספד לו. 'יהונתן, היית
חייל כה מסור, כולם אהבו אותך, הוספת, עזרת ותרמת לנו כה
רבות...'
וכל מה שעבר לי בראש באותו רגע היה, שגם המניאק הכי גדול בעולם
הופך להיות גיבור אם איזה מלוכלך מרים ת'טנק שלו לשמיים.    


יוני  2002