ירדתי לנהר לראות איך שוטפים את הפילה. זה מעין טקס כזה כאן.
כוהני המקדש מביאים את החיה המגושמת לנהר, מכריחים אותה לשכב
במימיו, משפריצים עליה מים מכל עבר ורוחצים אותה. אח"כ הכוהנים
משייפים אבן שמצאו על גדות הנהר ומשפשפים את כל גופה. רוחצים
אותה בשנית ומקשטים אותה. מעין טיהור.
אז לקחתי את עצמי (ע"ע חיה מגושמת) לנהר, לנסות להטהר. בינתיים
בגסט האוס שלי, חדר לידי, הוא שוב זיין אותה. אבל רגע... פילה,
פילה.

לפני שלושה ימים בערך קיבלתי מייל: רוצה לראותך. היה לי כיף,
אני נמצא פה, אני נמצא שם, אני חוגג. חייכתי. אין כמו הודו כדי
להכיר מישהו לקשר הכי אינטנסיבי והכי לא מחייב בעולם. הוא רשם
שהוא מגיע. מכל החופים בהודו, הוא בחר את שלי.
באותו ערב כשהוא נכנס למלון שלי (בטעות, במייל התשובה ששלחתי
לא רשמתי כתובת מדוייקת) לא ראיתי אותו. בדיוק יצאתי לארוחת
ערב עם איזה זוג נחמד שפגשתי. חזרתי למלון אחרי הארוחה. בחדר
לידי היה אור. מוזיקה עברית התנגנה לה ברקע. חייכתי. אני נמצאת
במצב שכבר לא איכפת לי להיות עם ישראלים. להיפך.
בלילה שמעתי אנחות מחדר הסמוך. חייכתי שוב. לפחות להם כיף.
המיטה שלהם חרקה. הבחורה פלטה כמה "עוד-ים" ו- "כן" ו- "שוב".
בבוקר שוב לא ראיתי אותם. אני כבר כאן כמה ימים. אנשים באים,
אנשים הולכים, הודו. כל אחד עושה מה שבא לו.

למחרת ישבתי לי בשעות הבוקר המאוחרות במרפסת וקראתי ספר. מרחוק
דלת אחד החדרים נפתחה. הוא יצא מהחדר, מקסים ומגושם, משפשף
עיניו תוך כדי הליכה למקלחות, שיערו סתור, חולצתו תלויה עליו
ברישול. בדרך הוא עבר אותי;
-מותק? את פה? הוא קרב וחיבק אותי. דלת חדר נפתחה מאחורינו
שוב. בחורה אחרי צבא יצאה ממנה. היא היתה לבושה פיג'מה קצרצרה
בהירה שהבליטה את עורה השחום. שיערה היה בלונדיני, לא הייתה לה
חזייה אך לא היה נראה כאילו היא צריכה אחת. רזה, לא גבוהה
במיוחד ומפהקת. כשהיא עברה אותו היא שלחה יד מלטפת.
הוא רק תפס בידה, כבדרך אגב. לא הגיב. עיניו נעוצות בי. משהו
בתודעתי החל להבין.
כשהם נכנסו לאחר צחצוח השיניים בזה אחר זו לאותו החדר כמעט
ונפל לי האסימון. מיאנתי להסכים עם האמת הברורה. לא יכול
להיות, זה לא הם... בזמנו, נפרדנו כי אני לא הייתי ברמתו, היא
לא היתה ברמת נעל-בית.

לקחתי ת'דברים שלי ויצאתי לעיר. ניסיתי להירגע. כל היום
הסתובבתי בחוסר מעש מעושה.
מנסה להבין מה הולך בינו לבינה, מנסה לבנות סיפור כיסוי.
מעוותת את שראו עיניי. אחר הצהרים ראיתי אותם בעיר. ישבנו
לצהריים, דיברנו. אני מצידו האחד של השולחן, הם מצידו השני.
ניסיתי לתת לה צ'אנס, לא אמיתי כמובן, אבל ניסיתי. היא היתה
מסוג האנשים שלא הערכתי בגלל סיבה אחת- מטומטמת.
שיחה על משהו רציני היתה גוררת הערה על "איזה כבדים אתם", שיחה
על שטויות היתה כה רדודה שלא יכולתי לסבול, להמשיך לאוורר את
הפה. והוא? המבריק? בהה בחלל האויר. תולה מבע קהה בעיניו. בשלב
כלשהו (לאחר הזמן המינימלי המתבקש), ביקשתי את סליחתם וקמתי
להמשיך בטיולי. כשקמתי הוא אחז בידי. לא הסתכלתי בעיניו. מבט
מאובק לא ינגב עיניים לחות.

בערב חזרתי לחדר.
בחדר לידי המיטה חרקה. כעת כבר זיהיתי את הקול הגבוה שפלט גבב
שטויות בארוחת צהרים וגבב הוראות כעת. נכנסתי לחדר וגילגלתי לי
ג'וינט. התחלתי לבכות. זה לקח שני ניירות גלגול לחים שהחזיקו,
כמעט בקושי, טבק שגולגל בידיים רועדות, אבל הצלחתי.
הצתתי אותו וישבתי רגע להרגע. לקחתי שאיפה ארוכה מהג'וינט
והכרחתי עצמי להקשיב. במרחק קיר הוא זיין אותה. אותה. חדר
אליה, כפי שבעבר חדר לגופי. היטיב איתה, כפי שלפני היה עימי.
עינג אותה ואת עצמו, במחיר שלי עצמי.

ירדתי עם הג'וינט למטה לראות איך רוחצים את הפילה, איך מטהרים
אותה, ופיללתי למישהו שיטהר אותי.



אוקטובר 2005