לונדון תשרף, הוא אומר לי, ואני כאילו לא מאמין באיזו פשטות
הוא אומר את זה. אני לוקח את המפתחות של האוטו, מעיל וצעיף
ויורד למטה מהר מדלג על חלק מהמדרגות בדרך.
תנועה בריטית מטומטמת, אני בחיים לא אגיע ללונדון בפקק הזה,
חבל שלא חשבתי על זה לפני שקפצתי לאוטו.
אני מתקשר לחבר שגר בסיטי של לונדון.
"לונדון תשרף!" אני צועק לו בטלפון מתעלם מהעובדה שהערתי אותו
משינה.
"מה?" הוא שואל מנומם.
אני מוותר וסוגר את הטלפון, שישרף גם אם הוא מספיק אידיוט.

אני מסתכל לשמאל - רואה אישה צעירה דווקא יפה עם ילדה
בלונדינית, שתיהן כבר נראות מרוטות עצבים מהפקק הזה.
אני עוזב את האוטו יוצא ומתחיל לרוץ, אני אתפוס את הרכבת
התחתית, אולי אני אספיק.
אני רץ ונזכר במה שלמדנו בגאוגרפיה אחד הקריטריונים למטרופולין
הוא יוממות (כמות האנשים שנכנסים ויוצאים מהעיר) גבוהה.

הוא לא יכל לשרוף איזה כפר קטן?
תמיד חייב ללכת בגדול. הבן אדם פשוט מטורף!

המכונה של הכרטיסים מצפצפת אלי בבוז כשאני מנסה להעביר כרטיס
משומש, חכמות הזונות האלה. אני מחליף כרטיס, רץ לרכבת ומספיק
ברגע האחרון.
הרכבת כל כך עמוסה. אני נזכר בהדרכה שקיבלתי מחברה שלי - "אל
תסתכל להם בעיינים הם לא אוהבים את זה..."

אני יורד בסיטי של לונדון, ומה עכשיו?
הגעתי עד לפה בשביל מה?
להשרף גם?
שתשרף לונדון!
אני חוזר הביתה בתחתית. מוצא את האוטו שלי באותה נקודה.
אני נכנס לדירה והוא שותה תה.
"נו הספקת?" הוא שואל.
"שתשרף לונדון" אני עונה,
"תכין לי גם תה".