זה היה עוד מוצאי שבת דחוס אחרי שהשמש שקעה, הדלקתי את האור
והבנתי שאני עדיין עמוק בתוך החושך.
האקס שלי התקשר שוב, הוא בחופש מהצבא ונורא בא לו לצאת
לאנשהו.
זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות אז אני מסכימה.
כמובן שאני הנהגת כי הוא עוד לא הוציא רשיון בשל בעיות תקציב.
אנחנו קובעים שעה ואני מתחילה להתכונן ובדרך מהרהרת כמה פעמים
התלבשתי נורא יפה וסקסי בשבילו, עכשיו זה כבר לא ככה.
אני זורקת על עצמי את הג'ינס הראשון שמולי ואיזו חולצה ארוכה
שאפשר להפשיל לה את השרוולים.
במשך רבע שעה אני מחפשת את הארנק שלי שתמיד זרוק איפה שהוא
בחדר.
עונדת את השרשרת עם מגן הדוד, התכשיט היחיד שאני אי פעם לובשת
ומסתכלת על עצמי במראה.
זו שוב אני, אותה דמות עייפה ומייגעת שמביטה בי במבט כזה
שמתחנן רק לחזור לתוך הפוך ולהישאר שם, אולי לנצח.
אני אוספת את הארנק ותעודת הזהות, עט וכמה דפים ריקים לתוך
התיק הקטן ויוצאת מהחדר.
בדרך לסלון אני מעיפה עוד מבט במראה של המקלחת ומתייאשת שוב
ממה שאני רואה שם, השיזוף כבר לא ניכר והסימנים השחורים מתחת
לעיניים כבר כל כך בולטים שאני אפילו לא צריכה לשים איי
ליינר.
אני זורקת משפט סתום לאימא ויוצאת אל הרחוב, לוקחת כמה נשימות
ונכנסת לרכב שתמיד מחכה לי שם משום מה, הוא עדיין לא התייאש
ממני.
הדרך לבית שלו מוכרת לי כל כך, הייתי שם מאות פעמים, הרכב נוסע
מהר מדי ואחרי כמה דקות אני כבר שם בחנייה, מחכה לו.
אני תמיד מחכה לו.
אני יושבת ברכב עוד כמה שניות ואז מחייגת לנייד שלו "צא, אני
בחוץ" אני פולטת והוא עונה באדישות מהצד השני "אני כבר בא".
אחרי 5 דקות הוא נכנס לרכב ומתיישב לידי, האפטרשייב שלו עדיין
מזכיר לי כמה רגעים יפים.
הוא מחבק אותי חיבוק סתמי ומתחיל לספר על הימים האחרונים
בבסיס.
לא תמיד זה מעניין אותי אבל אני מאזינה בשקט ומדי פעם מגבירה
את הרדיו כדי להטמיע את הקול שלו בתוך קולה של איזו זמרת ששרה
שם על אהבה ושנאה ותאווה וכל אותם דברים שמוכרים לי מדי.
"אז לאן?" אני שואלת כשהוא שותק סוף סוף "לא יודע" הוא עונה
כרגיל. אם יש דבר אחד שלא השתנה זה חוסר ההחלטיות שלנו כשאנחנו
ביחד.
בינתיים אני ממשיכה לנווט ברחובות העיר בלי כיוון או מטרה.
"מה בא לך לעשות?" אני מתעקשת, הוא מושך בכתפיו ומביט עליי
כמחכה לתגובה ואני מחכה לשלו.
"בית קפה?" אני שואלת לבסוף "בסדר" הוא עונה בעצלנות, הוא נשען
אחורה, שוקע לתוך המושב ועוצם את העיניים.
לפעמים אני מקנאה בו על היכולת הזו, הוא עוצם עיניים ופשוט
מתנתק לגמרי מהעולם החיצון, כאילו דבר לא קיים חוץ מהשקט שלו.
אני מסובבת את הרכב לכיוון המתאים וממשיכה להרהר תוך כדי מבטים
קצרים לתוך המראה שממוקמת מולי.
השירים ברדיו מתחלפים במהדורת חדשות קצרה ואני מתעוררת בחזרה.
אני מחנה את הרכב ומדוממת את המנוע, הוא כבר בחוץ וממתין לי,
הוא תמיד שוכח שצריך לאסוף את כל הדברים שמפוזרים באוטו.
כשאני יוצאת לבסוף הוא כבר חסר מנוחה, אני לוחצת על הכפתור של
האזעקה והוא תמיד מחליט בקטע הזה לשחק משחקים.
אנחנו נלחמים ביחד עם הכפתור כמה דקות ומצליחים בסוף להפעיל את
האזעקה.
בכניסה לבית הקפה הוא נכנס לפניי והשומר בודק לי את התיק כאילו
שאני ממש יכולה לדחוס לשם פצצה, הארנק שלי בקושי נכנס לשם
ואפילו בולט מהצד.
ואז הוא מביט עליי ומנסה לבחון אם אני סכנה ליושבי בית הקפה או
לא.
האמת שאני כן אבל הוא כמובן לא מצליח לזהות את זה.
"בחוץ או בפנים?" הוא שואל כמו תמיד ואני פתאום נאלמת דום,
משום מה כשאני איתו אני לא יכולה להחליט לגבי כלום "מה שבא לך"
אני אומרת ואם קופסת הסיגריות לא הייתה ביד שלו עוד היינו
עומדים שם ומנסים להחליט.
"טוב בחוץ, אפשר לעשן" הוא מתרצה לבסוף ובוחר שולחן ממש במרכז
הרחבה "לא" אני אומרת "בוא נשב בפינה" בשלב הזה הקול שלי חוזר
אליי, אין דבר שאני שונאת יותר מלהרגיש שכולם מסתכלים עליי.
אנחנו מתיישבים בפינה ומלצרית מקסימה מגיעה אלינו, הוא ישר
מדליק סיגריה והיא מניחה 2 תפריטים על השולחן.
אני מעיינת בתפריט למרות שאני כבר יודעת בדיוק מה אני מזמינה,
זה כבר קבוע אצלי אבל מתוך הרגל אני מביטה.
בינתיים הוא מתחיל לסרוק את הרחבה ונועץ מבטים מלאי עניין
בבחורה הבלונדינית שיושבת בקצה השני עם מישהו.
כזה הוא, אין לו בושה להתחיל איתה למרות שהיא לא לבד.
הוא מכבה את הסיגריה ואני רואה את המלצרית עומדת בפינה וממתינה
שנקרא לה, "אז מה מזמינים?" אני שואלת כדי להחזיר את המבט שלו
לשולחן.
הוא מסובב אלי את הראש בפתאומיות "מה?" הוא שואל ושולח יד
לקופסת הסיגריות כדי להדליק עוד אחת.
"לשתות? לאכול?" אני שואלת ומרגישה די מטומטמת בשלב הזה כשהוא
מביט בי במבט מוזר כאילו הוא כלל לא יודע מה אני רוצה ממנו.
"אהה" הוא אומר פתאום וזונח את רעיון הסיגריה לכמה רגעים, הוא
מעיף מבט קצר בתפריט, גם הוא בשביל הרושם, גם הוא מזמין תמיד
בדיוק את אותו הדבר.
אני בינתיים מסמנת למלצרית לבוא בתנועת יד מבוישת והיא מתקרבת
אלינו לשולחן בחיוך.
"כן" היא אומרת ומחזיקה את הפנקס והעט ביד, מוכנה לכתוב.
"הפוך על חלב" הוא אומר ומכניס סיגריה לפה, המלצרית רושמת ואז
מרימה את המבט כדי להסתכל עליי "קפוצ'ינו" אני אומרת בזמן שהוא
מצית את הגפרור, מדליק את הסיגריה שבפיו ומתחיל לשאוף פנימה את
העשן.
"בחירה מצוינת" היא אומרת לי וקורצת. ואני, מבולבלת לשנייה
מסיטה ממנה את המבט ובוהה בנעליים שלי כמה דקות.
היא מצידה אוספת את התפריטים ונעלמת והוא חוזר לבהות בבחורה
בקצה השני של הרחבה.
ברקע מתנגן פתאום שיר ישן, המילים קופצות לי לראש ואני מתחילה
לשיר בשקט, הבחורה והבחור בקצה הרחבה משלמים את החשבון ויוצאים
מבית הקפה.
הוא מסתובב בחזרה אליי ומכבה את הסיגריה.
"אז מה חדש?" הוא שואל סוף סוף ואני נושמת עמוק בהקלה.
"האמת ש..." אני מתחילה ואז מאחוריי נופל כיסא ואני קופצת,
המלצר מתנצל ומרים את הכיסא.
כשאני מתיישבת בחזרה המלצרית כבר מגישה לנו את הקפה, הפעם היא
כבר לא מסתכלת עליי בכלל.
"בבקשה" היא אומרת והוא תופס לה את היד "אפשר אולי לקבל שוב
תפריט, בא לי משהו מתוק" הוא אומר ומחייך אליה.
פעם החיוך הזה המיס אותי לגמרי, פעם זה כל מה שהיה צריך כדי
להפיל אצלי את כל ההגנות, עכשיו זה הפך להיות סתם חיוך.
היא מצידה מרימה את המבט אליי ואני שוב חוזרת לבהות בנעליים
שלי.
"מיד" היא אומרת ונעלמת לה לתוך המטבח.
"חמודה המלצרית הזאת" הוא אומר ומתחיל לצחוק "מה מצחיק?" אני
שואלת "סתם, רוצה לראות איך אני משיג את מספר הטלפון שלה?" הוא
אומר כשמבט ערמומי נפרש על פניו.
אני מחייכת ומרימה את המבט כדי להסתכל על הסביבה, בקצה הרחבה
אני רואה אותה מנקה את השולחן הקיצוני, היא קולטת את המבט שלי
ומחייכת אליי חיוך כל כך מתוק שאפילו לא הוספתי סוכר לקפוצ'ינו
לפני שלגמתי ממנו, בלי להוריד ממנה אפילו את המבט.
"אין סיכוי" אני אומרת לבסוף כשהעיניים שלי עדיין נעולות על
שלה.
"מה?" הוא שואל בהלם מוחלט, בינתיים היא חוזרת לנקות את השולחן
ואני מביטה שוב עליו.
האקס שלי שחושב שכל אישה צריכה ליפול לרגליו, "אני אשיג את
הטלפון שלה לפני שאתה תצליח" אני אומרת בביטחון.
"אני מרגיש פה התערבות מתקרבת..." הוא אומר וחיוך שטני על פניו
"לא" אני אומרת, "לא מתערבים על דברים כאלה".
אני ממשיכה לשתות והוא שם לב פתאום שהיא מנקה שם את השולחן,
הוא מחייך אליה אבל היא לא מתרשמת.
כמה שניות אחר כך היא מופיעה ליד השולחן שלנו ומגישה לו תפריט
"אני יכולה להמליץ על הטריקולד, הוא מאוד מתוק" היא אומרת
ומלקקת את השפתיים.
המבט שלו נעוץ דווקא בתפריט והוא בכלל לא רואה את העיניים
המשגעות שלה שנעוצות בי.
"תודה" אני אומרת והוא מרים לפתע את המבט, הוא מסתכל שניה עליי
ואז עליה ורואה שאף אחת מאיתנו לא ממש זוכרת שהוא בכלל נמצא
שם.
"אני אתן לכם זמן להחליט" היא אומרת וחוזרת לנקות את השולחן
בקצה הרחבה.
האקס שלי מניח את התפריט על השולחן ומביט עליי במבט מוזר "אז
מה אמרת שחדש אצלך?" הוא שואל.
עכשיו המבט שלו נראה יותר עצבני והרבה פחות משועשע מקודם.
אני מחייכת לעצמי ושוב בוהה בנעליים השחורות החדשות שקיבלו
יותר מדי תשומת לב הלילה לטעמי.
"לא הרבה" אני עונה לבסוף ולוגמת שלוק אחרון מהקפוצ'ינו שלי.
הוא נראה מבולבל אבל לא מוותר "את רוצה להיות יותר ספציפית?"
הוא שואל.
"לא ממש" אני אומרת, הוא מופתע מהאומץ שלי "באמת?" הוא שואל
ונראה לשניה שהוא הולך ממש לוותר לי.
מאחוריו אני רואה את המלצרית מסמנת עם ידה על השעון ואני רואה
שכבר די מאוחר, הוא מסתובב לכיוונה אך לא מספיק לראות את זה.
"אנחנו לא הולכים מפה עד שאת לא מספרת לי מה קורה! מה זו
המסתוריות הזו?" הוא שואל, כמעט! כמעט הצלחתי להסיט אותו
מהנושא לגמרי.
"חמוד שלי" אני אומרת "יש משהו שאתה צריך לדעת".
המלצרית מאחוריו מחזירה את כלי הניקוי לארון ומורידה את הסינר
שלה.
"מה?" הוא שואל ושולח יד לקופסת הסיגריות, אני בינתיים מוציאה
פיסת נייר קטנה מהתיק שלי "הנה" אני אומרת ומושיטה לו אותה.
הוא זונח שוב את רעיון הסיגריה ולוקח מידי את פיסת הנייר, הוא
פותח אותה ומביט בה כמה שניות.
על הנייר כתוב: "קארין 055-673737".
הוא מרים את המבט אליי כאילו לא מבין ואני מחייכת שוב, מאחוריו
היא מסמנת לי לבוא כבר.
אני לוקחת ממנו בחזרה את פיסת הנייר והוא מסובב את הראש ורואה
שהיא עומדת שם ומחכה.
אני לובשת את המעיל שלי ולוקחת את התיק, משאירה כסף על הקפה.
ממש שניה לפני שאני הולכת אני לוחשת לו באוזן "אני נמשכת לנשים
עכשיו" ומנשקת אותו על הלחי.
אז אני פונה אליה ואנחנו יוצאות יד ביד מבית הקפה.
והוא נשאר עוד לשבת שם ליד השולחן, מנסה להבין מה קרה ואיך
יכול להיות שהצלחתי לקחת ממנו בחורה שהוא רצה.
"חמוד האקס שלך" היא אומרת לי בשקט ואני מהנהנת. "קצת שוביניסט
אבל באופן כללי הוא בסדר" אני עונה בחיוך.
כמה דקות עוברות ואנחנו אצלה בדירה, אני מורידה את המעיל והתיק
ומניחה אותם על הספה.
"תשתי משהו?" היא שואלת.
"כן" אני עונה "אולי קפוצ'ינו?"