יש מספר קבוצות בייסבול בארה"ב
שכבר מעל 60 שנה שלא זכו באליפות,
ולא מדובר בקבוצות קטנות ונשכחות
אלא דווקא בכמה מהאהודות והגדולות ביותר,
קבוצות שכאילו רבצה בהן קללה.

בביקורי האחרון שם
צפיתי במשחקה של אחת מאותן קבוצות,
ולידי ישב אוהד מסור של הקבוצה
מבוגר היה, בשנות ה-70 לחייו.
וזוכר הוא איך לפני 60 שנה
לקח אותו אביו אל המשחק הראשון.
ואיך הוא נהנה, איך היה אז כל כך מושלם
כשהעולם שבו הוא חי עדיין לא נסדק.
ואיך מאותו יום מלווה אותו האהבה לקבוצה, למשחק
למשך כל חייו.

וכך, השנים חלפו,
הוא אהב, נפרד, לבו נשבר, הוא שבר לבבות אחרים
למד, התחתן, (התגרש), התבגר, עבד, הביא ילדים לעולם
ובבוא היום גם את ילדיו למשחק לקח
והנה עכשיו בנו לוקח את נכדו.

ואיך בכל השנים הללו, בכל 60 השנים הללו, כמעט כל חייו
הוא לא זכה לראות אפילו אליפות אחת,
ואיך בכל זאת, לא דבקה באהבתו לקבוצה, מרירות האכזבה.
ולמרות שבכל סתיו נאלץ לראות אחרים שמחים,
הרי בכל אביב, עת החלה עונה חדשה, התייצב מחדש במגרש
מלא ציפיות ואמונה.
ולמרות שבכל שנה משהו קרה, כמעט כמו קללה,
פעם בגלל טעות שופט במשחק מכריע,
פעם הכוכב נפצע,
פעם לא היה מזל,
ולפעמים הם פשוט לא היו מספיק טובים.
למרות כל זה,
ולמרות 60 שנה של אי הצלחה
הוא עדיין שם.

ואיך הוא עדיין אוהב, נהנה, מתרגש,
מכל פסילה, מכל חבטה המביאה רצים הביתה
או מעיפה את הכדור מהמגרש,
ממש כמו בהתחלה
לא נותן לכישלונות לפגום בהנאה.
רגעים קטנים של אושר
שמלווים אותו למשך כל חייו

ואני לעצמי חשבתי:
אילו רק יכול היה לאהוב כך בני אדם
אילו רק יכולתי.