אני זוכרת איך בהתחלה היה לי ממש קשה להתרגל שיש עוד שחר
בסביבה. איך המורה הייתה צועקת שחר והייתי קופצת במקומי למרות
שידעתי שלא עשיתי כלום. היא הושיבה אותנו ביחד, שני השחרים, זה
לצד זה. כשהייתה מסתכלת לעברנו ואומרת שחר לא באמת יכולנו לדעת
במי מדובר.

אני זוכרת איך היה לי קשה לצעוק לו "שחר תפסיק". אז קראתי לו
'ג'ינג'י'. לקח לי זמן עד שהשתחררתי מזה וקראתי לו שחר.

ואם הוא שחר, וגם אני שחר, וזה די מבלבל. והוא היה קודם אז הוא
נשאר שחר. ואני? אני הפכתי להיות שחר הבת. ומאז, בקרב יודעי
דבר אני שחר הבת.

ומאז כבר עבר הרבה זמן. סיימנו יסודי וכל אחד הלך לתיכון אחר.
אני כבר לא יושבת ליד שחר וכבר אין לי עוד שחר בכיתה. עכשיו
אני כבר רק שחר. מזמן כבר לא שחר הבת.

----
אני זוכרת איך עמדתי מעל הקבר, מסתכלת על האבן הכתומה כמו
השיער שהיה לו פעם ועל השם באותיות הגדולות. אני זוכרת את
הצמרמורת שעברה בי כל פעם שהרב אמר את שמו בבירור. ושוב ושוב.


שחר מת. שחר מת. שחר מת.

וכבר אין עוד שחר בסביבה.
רק אני והזיכרון.

וכולם חוששים שמא ישכחו במהלך השנים, כולם תוהים מה יקרה
שהזיכרון ידהה ויתקהה. ואני יודעת, שהוא תמיד ילווה אותי לכל
מקום.

אני יודעת, שלעולם אשאר שחר הבת.