הרגליים הורגות אותי. עבודה, קניות, פגישה עם המורה בבית הספר,
סיוון הקטנה שלא מפסיקה לצרוח. ריצה מטורפת החיים האלה. כל כך
הרבה זמן חיכינו לסיוון. כל הטיפולים והזריקות ומדידת החום
לקביעת זמן הביוץ. חיימק'ה הגיע מבלי שאף אחד הזמין אותו.
חיים, מי קורא היום לילד חיים אבל יוש התעקש, אמר שזה חשוב לו
ולא פרש אז הסכמתי הייתה לי ברירה?. היום אני כבר יודעת שהוא
התרוצץ בין החברים הישנים, קרא כל מה שצריך לקרוא על הקרב
ההוא, תחקר מפקדים ולאחר בדיקת האולטרא-סאונד, כשהיה ברור שזה
בן,
הוא הסתכל בתצלום של המכונה  הפך בו והפך והודיע לי: "חיים,
קוראים לו חיים". נו מילא אפילו 'חיים' יותר טוב מישעיהו. ממזר
חיימקה נראה אשכנזי חנון אבל ידו בכל ויד כל בו ולא חסרות לי
צרות ממנו.  "בואנה יא מרוקאי קטן", קורא לו יוש: "הולכים
לבלות". לפעמים אני לא יכולה לשאת את שמחת החיים המופרעת שלהם.
אמא אומרת שילדים שמחים באים מאהבה שמחה וכל פעם שהיא רואה
אותם משתוללים על הדשא או עושים פדיחות ברחוב היא  מלכסנת אלי
מבט של סבתא מרוקאית גאה ואומרת לי במרוקאית "וואלה עיניים
שלי, ידעתם לפרפר ידעתם שתהיו לי כולכם בריאים חמסה חמסה
חמסה". איך בכתה אמא כשעזבתי אחרי הצבא ללימודים בת"א. "מה יש
לך את מתלאביב", היא שאלה בדמעות  "מה יש לך לחפש שמה?, כולם
שם אשכנזים מפלסטיק מחפשים רק כסף וחווא ושווא, גנבים בני
גנבים, עורכדינים וארסים". היא מבטאת "תלאביב" במלעיל ויורקת
את הת' כאילו לעסה בטעות שקד מר. מה היה לי לחפש פה במושב עם
הזקנים הדפוקים והאמונות התפלות שלהם? עם הצעירים הממורמרים
שמרגישים דפוקים חמישים שנה לאחר שהוריהם הגיעו לארץ ושבעצם
שפר עליהם מזלם שלא זרקו אותם בירוחם או שלומי? אמר לי פעם
קיבוצניק אחד שכל מי שגדל במקום קטן ומרוחק בטוח שהוא מחמיץ
משהו גדול וחשוב,  ששם בעיר הגדולה נמצאים הסיכויים
והסיכונים, ששם קורים הדברים האמיתיים, הבלויים והכסף הגדול.
אבל כשסוף סוף מגיעים לשם, לתל-אביב או ירושלים או חיפה שגם
היא נראית ככרך לאנשי פריפריה, מסתבר שזה לא בדיוק ככה. צודק,
הייתי שם בתל אביב למדתי, ביליתי, חייתי,  היה מעניין אבל עוד
כמה שנים כאלה והייתי הופכת לרווקה ממורמרת ומשועממת כמו רבות
שהכרתי כשמלצרתי או כשלימדתי ריקודים לטיניים במועדון של
איזבלה שחייתה בהמון ערים גדולות, רקדה בהמון מועדונים קטנים
והזדיינה עם המון גברים גדולים וקטנים, שחורים ולבנים, וכל מה
שנשאר ממנה זה שדיים נפולות ומסכת איפור שלא הייתי רוצה
שהילדים שלי יפגשו בחושך. "אוהב אותך הרבה הרבה יוש", אומרת
אמא. כבר חשבתי שלא אתאהב, שאשתקע לי באיזו דירה בצפון תל
אביבית  עם איזה עורך דין או אקדמאי מהאוניברסיטה או סתם בדירת
חדר שכורה כמו החברות שלי, אתקדם לי לאט ובייסורים במעלה איזו
שהיא קריירה עלובה ואנהל חיי מין מזדמנים לתחזוקת "משק
ההורמונים", כפי שמתבטאת עמליה. מסכנה עמליה, יודעת בדיוק מה
היא רוצה ולא מוצאת. ההוא לא יפה מספיק, השני לא חכם, לשלישי
יש קטן מידי ולרביעי ריח גוף איום ונורא. "לא ידעתי שלאהבה יש
ריח כזה נהדר",  הוא הצהיר, חיוכו מגיח מבין ירכי בפעם הראשונה
שלנו לאחר שחזרנו לחדר שלי מה"מרכז הבן-לאומי לריקודים
לטינו-אמריקנים". מדהים לחשוב שכל האושר הזה צמח מהמאורה
המצחינה הזו. הייתי צריכה לסיים עוד כמה עניינים עם דני
האידיוט שפתאום לא הבנתי מה אני עוד עושה איתו בכלל, לקחת את
הדברים להגיד יפה שלום ותודה ולהסתלק. "תחתכי מהדגנראט הזה",
אמרה לי עמליה מאות פעמים ואני לא חתכתי אולי כי היה לי נוח או
אולי כי המשפחה הייתה מבסוטה ממנו. עשה עליהם רושם עם האוטו,
הכסף והדאווין התל אביבי. הנסיך העשיר מהעיר הגדולה עאלק.
"תשמעי רותצ'קה", לחש לי יוש במטבח של הורי בפה מלא חריימה של
שבת: "או שאת מתחתנת איתי או שאני עכשיו  על המקום מציע
נישואין לאמא שלך". "בוא הנה יא ווזווז, זה מושב של מרוקאים
סכין, אתה בטוח שאתה רוצה להסתבך עם המשפחה שלי?", אני שואלת.
"קטן עלי הסכינים שלכם", הוא עונה, "אני בוגר המחלקה
האורטופדית של תל-השומר ואלה באו עלי עם מסורים חשמליים
וסכינים  שבמרוקו עוד לא המציאו". אמא מציצה מהצד בשיחה
בעיניים נוצצות, עוד אחת שהצליח להדביק  ב"מחלת העליזות"
שמשתוללת סביבו. יש מאוהבים דיכאוניים, יש מאוהבים קנאים, ישנם
המלנכוליים,  הוא היה מאוהב שמח ועליז והשמחה שלו היא שמחה
מדבקת. אני מציצה על אמא ומפחדת שלא תתחיל לעשות לי קולולולו,
רק זה היה חסר לי. "רוצה לבוא לשחק כדורגל?", צועק לו אחי רפי
מהסלון, "בטח", עונה יוש ואני נלחצת, קוראת לרפי ומספרת לו על:
"יוקו אונו הפלסטית". רפי פותח זוג עיניים נדהמות ויוש אומר
לו: "מה הבעיה? זו אחלה רגל  עבודת יד, מאה אחוז סגסוגת
אלומיניום ובדיל בלתי מחליד תוצרת חוץ". "תאונה הכי קטנה ואתה
נשאר בלי רגל ושניכם מאבדים את הביצים", אני מאיימת עליהם רגע
לפני שהם יוצאים. "אז מי שיאכל אותה תהיה אמא שלך שתפסיד נכדים
יפים הרבה'', עונה לי יוש וכבר הם בכיוון הדשא של בית העם.
אצלנו במושב שבת היא לא שבת אם הבנים לא משחקים כדורגל ביום
שישי אחה"צ לפני המקלחת ובית הכנסת. אמא נגנבה ממנו. "אין לו
רגל אבל הוא שלם", היא מודיעה לי "מתוק ועגול כמו ספינז'
בחנוכה שיהיה לי בריא חמסה חמסה. הרגל שאין לו זה כמו השבר
בטיח בבית חדש - זכר לחורבן - יבוא המשיח תצמח לו חדשה". אחר
כך היא מחבקת אותי ומתחילה לבכות ואומרת שתמיד ידעה שיום אחד
יבוא לי המזל וכשהיא מתחילה לבכות גם אני מתחילה לבכות וכל התל
אביביות נושרת ממני ואני נהית שוב רותי הקטנה והיחפה שבוכה
וצוחקת, שמחה ועצובה, מרגישה שוב כמו ילדת מושב מרוקאית קטנה
ממושב קטן ומשפחתי, כאילו לא עברו עלי כל השנים האחרונות
בברנז'ה התל אביבית ובאוניברסיטה בין כל החתיכים והחתיכות,
החכמים והחכמות, בין לובשי המותגים  ועוטי המסכות. יוש יוש,
ילד של ניצולי שואה חרדנים ועצובים, מחזיר אותי למקום שעזבתי,
למקום שבו אני צריכה להיות, למקום שבו כולם כל כך רוצים להיות
אבל לא מסוגלים להגיע. כמה זמן זה לוקח לו היום. אני יודעת
שהוא נסע עם רני לקבל איזה לקוח נורא חשוב מהרפובליקה משהו
שושו שושו. אני לא מתה על החברים שלו מהעבודה וגם לא על רני
הקמצן. רני  קמצן לא בכסף או במתנות, ההיפך . כשחיים נולד הוא
דאג להכל, משולחן טיפולים ועד לעגלה. תמיד כשהוא מגיע לביקור
לבדו או עם הממורמרת שלו הוא  עמוס במשהו. היום הוא קצת הפסיק
עם זה כי הוא עובד בחברה פרטית ויוש עדיין במשרד וחלילה שתהיה
מראית עיין של שוחד או משהוא כזה אבל קמצן בכסף הוא לא. מה
שכן, רני הוא קמצן גדול בהבעת רגשות.  אני הדבקתי לו את הכינוי
רני הקמצן ויוש לא אוהב את זה. יוש טוען שזו הדרך שלו להתמודד
עם מה שהוא סוחב ולכל אחד שסוחב דברים כאלה יש את הדרך משלו
להתמודד עם מה שמעיק עליו. יתכן שרני פוחד שהוא יתפוצץ יום אחד
ולכן הוא מחזק עוד ועוד את הביצורים שמגנים עליו מפני עצמו.
אני לא אוהבת את זה, שילך לטיפול אם כל כך קשה לו. מה אשמים
אשתו והילדים שלו שהם צריכים לסבול אבא משוריין? לא מתחבק לא
מתנשק לא מתיילד ולא מתעצבן? מצידי שלבעלי תהינה חסרות שתי
הרגלים ויד אחת אבל נכות כמו של רני לא הייתי יכולה לסבול דקה.
לא מבינה את נגה. לא טוב לך? בעלך הוא צנון יבש? רובוט? תעיפי
אותו קיבינימט. כל הזמן ממורמרת  כל הזמן רוטנת. או שנוח לך
איתו בגלל הכסף והחיים הטובים או שסתם לא רוצה לפרק את החבילה
מחכה שמשהו יפתח, משהו ישתנה ויבואו ימים טובים יותר. לכי
תדעי. סוף-סוף היא נרגעה הקטנה. רני יגיע וייקח או אותה על
הידיים, יערסל אותה וייתן את המונולוג הקבוע: "אני לא רוצה
לגרום לך לקנא, אבל כמו שאת רואה את הפגה הקטנה הזו, היא הולכת
להיות המולאטית המדהימה ביותר שהעולם ראה מאז סוניה בראגה.
קבלו את מיס יוניברס, ד"ר לאסטרו פיסיקה סיוון תדהר, הבת של
ישעיהו ורותי, נכדתם של אידה ורחל. נכון סיווננושנושנוש"? נו
שויין כמו שאומרת אידה, קודם כל שנעבור את השנה הראשונה. היה
קשה להביא את הבת הזו. ללא האופטימיות החולנית שלך לא הינו
צולחים את ההיריון המחורבן הזה שנהרה בתאום עם הרופאים ומד
החום. יאללה תגמרו כבר עם הגנרל המחורבן שלכם, אני צריכה אותך
פה שתעסה לי קצת את כפות הרגליים ושתגיע למיטה .