היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות ובחצי חיוך.
"למה את בוכה?" אני מנסה להבין, והיא מורידה את מבטה.
"זה סתם, נכנס לי משהו לעין" אומרת, ומשפשפת את עינה כדי שזה
יראה אמין, אך היא יודעת שזה מגוחך.
"ס'תכלי עליי, מה קרה?" הפרצוף הרך שלה רטוב מדמעות עיניה.
"עזוב בבקשה, אני בסדר באמת, אתה מאמין לי נכון?" מנסה לשכנע
אותי, לא פחות מאשר שהיא מנסה לשכנע את עצמה.
"זה בסדר, אין לך ממה לפחד יותר, אני כאן". ידיי מרימות את
מבטה הנטוי אל תוך עיניי, העיניים המסתוריות הללו, שלא משנה
מתי הייתי מסתכל לתוכן, הייתי נופל פנימה, אל תוך הנשמה שלה.
"אני יודעת, אבל עדיין הכל כך כואב לי, כל הזכרונות הללו". היא
תמיד הייתה מחייכת בצורה של התחמקות כשהיינו מסתכלים בעיניים
של רעהו. "את יודעת שאני אף פעם לא אתן שמשהו יקרה לך". מחייך,
תוך כדי שאני מוחה את הדמעות מלחייה האדמדמות, "אני לא רוצה
להעלם שוב, להפגע מהם, השדים הללו תמיד חוזרים לרדוף אותי, הם
פשוט לא מוותרים". ככל שקולה גבר, כך גם אחיזתה בי התחזקה,
והחיבוק שהיה רך הפך למשהו בעל כוח רגשי גדול, משהו כל כך
הפחיד אותה. "אני כן, בשביל להלחם בשבילך, אומנם אין לי חרב או
כידון, אבל אני נלחם עם כלי שאינו מצריך משהו הרסני,  אני נלחם
עם האהבה שלי כלפייך". כך גם קולי גבר לאט לאט ואחיזתי התחזקה,
הראיה שלי התחילה להיות מטושטשת בגלל הדמויות שנוצרו. לדעת שיש
עוד דברים שאני מוכן להלחם בהם. ואיך שהיא הרימה את הראש ומבט
העיניים נפגש, "תודה", היא אמרה וניגבה את הדמעות. חיוך קטן
עלה על פנינו, כי שנינו ידענו שלא משנה כמה פעמים אנחנו יכולים
ללכת לאיבוד בעצמנו, כשאנחנו מסתכלים בעיניים של השני, אנחנו
מוצאים את דרכנו, ואת נשמתו התועה של האחר.