עיניי נפקחו אל גרגירי חול המרקדים ברוח, מכסים במעופם את
השמיים החיוורים. חוד של עצב פילח אותי לשניים ואז פינה מקומו
לשלווה מתבוננת. בהיתי בריכוז בשמיים המתפרעים דרך החלון ונתתי
לעצמי להיעלם ולהיבלע לתוכם.
אבל כשהרפיתי לרגע נתקל מבטי בחדר ובכל אותם חפצים שהיו עדים
לערב הקודם. לצד המיטה נערמו כעשרה ספרים. כל אחד מהם ניסיתי
לקרוא כדי להירדם וסגרתי אותו מיד. עדות נוספת הייתה הרדיו
שהיה דלוק אך מושתק: שעות שמעתי שירים עד שהגיע השיר המושלם,
זה שידע להפוך את העצב ללאות, וכיוון שהבנתי שזו ההזדמנות האחת
להירדם השתקתי בשנייה שנגמר השיר, לפני ששיר אחר ינגן את
התווים שמחזירים לכאב את חיותו.
זה לא היה שיר מוכר. זה היה אחד מאותם שירים שנדמה ששרים אותו
קולות הבוקעים מהשמיים, מהעננים, מהמדבר. שיר שנרקם לאט תוך
שיוט ברחבי  תבל הנסתרים, ניזון מרזי הדת והקיום, שט ושט עז
שהגיע אלי.  זו הייתה מקהלה של מלאכים  ששרה אותו. שירים כאלה
אוהבים להשמיע בפסקול של סרטי אימה כדי לרמוז על טבח החפים
העתיד להתחולל, על  תמימותם של ילדים ומלאכים ערב הירצחם.
עוד עדויות היו גרביים מצחינים. אלה היו גרביים מצהיבים עם
נקודות ורודות. גרב אחד הידלדל על גב הכיסא והשני זקפף אליי
ראש מחורר בגסות מהרצפה. המגפיים נראו כאילו נפלו בשדה קרב
לאחר שנורו בזו אחר זו. ואז חייכתי: מהשידה מתילדה הושיטה יד
לכיווני. לבובה הזו, מתילדה, יש פרופיל של סוס מכוער וגוף של
אטרייה, וזה לא מפתיע, כי הוא בנה לי אותה. הוא אף פעם לא
ידע ליצור משהו תמים ופשוט. לציוריו ופסליו תמיד הוסיף אלמנט
מקאברי, כאילו דחף סדיסטי אוסר עליו לעזוב את הדמות לפני  שהוא
פוצע או מעוות אותה בצורה איומה. פעם הוא אף אמר לי שבגלל זה
הוא משקיע כך בטכניקה, כדי שהפצע יהיה ממשי ככל האפשר. טיפת דם
שצייר יכלה להרטיב את הבד.
אני אהבתי את יצירותיו, את כישרונו, אך מעולם לא רציתי קירבה
לאיש הסובל העומד מאחוריהם. תמיד דחיתי אותו בצורה זו או אחרת,
תמיד הייתי מאוהבת ביצירותיו והוא בי.
בקצה האצבע הרחקתי את ידה של מתילדה עד  שנעלמה כליל מעיניי.
למרות שהוא שמעולם לא עולל לי כל רע אני נרתעת משום-מה מלבטא
את שמו: אהרון. אהרון תמיד קיווה שמה שביני לבין אמיר הוא בר
חלוף ואני תמיד קיוויתי שהוא טועה. אתמול בבוקר מזג האוויר היה
הרבה יותר נוח, אולי משום שאמיר עוד היה לצידי במיטה. הוא ישן
ועל פניו שלוות נסיך הישן תחת אור השמש. קמתי מהמיטה וראיתי
מהחלון את הרחבה המוצלת תחת עצי הדקל, רוח קלה רחשה בעלווה,
כן, רוח קלה. קשה היה לדמיין אות מבשר רעות. אולי לו נשארתי
במיטה ולא מסתכלת דווקא על העצים הייתי רואה את גרגירי החול
מתכוננים להופעת המחול.  והייתי מרוויחה רגעים אחרונים לצידו.

עדיין איני חושבת בבירור על כל שעבר מהרגע שאמיר פקח את עיניו
ויצאנו ועד שחזרתי הביתה לבד לקראת ערב. אולם מה שאני רוצה
למחוק מזיכרוני יותר מכל הוא דווקא אותו הרגע שבו הגעתי הביתה,
אחרי שגזר הדין כבר הוכרע. זו הייתה שעת ערביים אך כשהגעתי
לרחבת הדקלים הצל העלים את קרני האור האחרונות והלילה ירד
בפתאומיות. פסעתי צעדים ספורים עדשהבחנתי בצלליתו של אדם, שוכב
על הערסל שלי ומתנדנד. כשהתקרבתי - ותקווה חסרת כל שחר מתעוררת
בי פתאום - גיליתי שהאדם הוא אהרון. התקווה האבסורדית, פעימות
הלב המחרישות, נהפכו בין לרגע לדבר שדומה יותר לזוועת מוות
מאשר לאכזבה. הוא היה כל כך לא רצוי עד שלא ניסיתי להסתיר זאת
ובקרירות שאלתי אותו לסיבת ביקורו. הוא הושיט יד מתחת לערסל
והרים פסל מהרצפה. "מחר אני מציג כל מיני דברים בתערוכה, אמר,
רציתי את עצתך כדי לדעת באיזה מחיר לדעתך כדאי למכור את זה."
הוא אחז בפסל מחימר שתיאר דבר מה הדומה לראש של חתול, אבל בעל
מצח נמוך, כאילו גירדו מעליו חלק ממוחו, וורידים מסועפים
בולטים כל עבר, מבקשים להתפרץ החוצה או להתפוצץ. זו הייתה
עבודה מצוינת, פיסת אמנות יקרת ערך. אבל לי זה לא היה איכפת,
לא באותו רגע, באותו רגע כל שהתעורר בי היה בחילה וחרדה,
ותחושה שאני מרחפת מעל שלולית תנינים המפנים אליי לוע רעבה
וזבת ריר. החמאתי לו, הוא הודה לי בחיבוק מאוד לא מבורך ויצא
לדרכו. ראיתי את צלליתו מדדה ומתרחקת, גרמית ומגושמת בין העצים
הזקופים, וריחמתי עליו ועל הזן שלו.
מיהו הזן שלו? אלוהים, תגיד לי שלא לשם אני שייכת. אני יפה מדי
בשביל זה, ויש לי בגדים אופנתיים בארון, ואם צריך אקנה משקפי
שמש, ואני מבלה בסופרמרקט בזמן שאנשים כמו אהרון יושבים במחסן
אפלולי ורוקחים את מזון הסאטן בדמות חתולים סוריאליסטיים.
כמיהה נואשת לאמיר שאיבדתי פקדה אותי, הכתה בי הייתי אומרת, עת
עמדתי שם בפתח הבית, רואה את אהרון מתרחק ואוחזת בידית הדלת
מבלי שאעיז לפתוח ולהיכנס הביתה אל שממת חיי החדשים.