היי, קוראים לי דנה, והייתי רוצה להזמין אתכם להיכנס לתוך
חיי.
אני בת 22, ועד לפני שלוש שנים ו-10 חודשים הייתי סתם תלמידה
בבית הספר, כמו כולם, פשוטה, לא בדיוק מקובלת, רגילה לחלוטין,
בלי שום ייחוד.
בדיוק לפני שלוש שנים ו-10 חודשים, קיבלתי מכתב. מכתב שעתיד
היה לשנות את חיי. מכתב רשמי כזה, צבאי, ושם היה כתוב תאריך
הגיוס שלי - חודש וחצי מאוחר יותר. במכתב היה כתוב שאתגייס
בגיוס כלל צה"לי - מה שזה לא יהיה, חשבתי. האמת, שרציתי
להתגייס לקרבי, אבל ידעתי שלא אוכל, אז זה כבר לא שינה
הרבה...
חודש וחצי טסו לי כמו חלום, בין הקניות של הציוד להכנות
הנפשיות והפרידה מהחברים והמשפחה, בקושי שמתי לב וכבר הייתי
חיילת.
עד כאן נשמע משעמם, אני יודעת, אתם בטח חושבים - מה היא רוצה
מאתנו, כאילו שאין לנו חיים, הרי גם אנחנו עברנו את התהליך הזה
בדיוק.
אז זהו, שלא בדיוק...
בבקו"ם הופיע להם שאני בכלל בן, כנראה בגלל בן, אחי הגדול
שהתגייס לפניי, ועבד כטכנאי מחשבים בבקו"ם, הוא הרי אהב למתוח
את גבולות המותר כמעט עד איפה שאסור, וכמובן ידע שרציתי
להתגייס לחיל קרבי.
בכל אופן, נחזור לענייננו - בגלל השיער הקצר והגזרה הנערית
שלי, החבר'ה בבקו"ם האמינו שאני באמת בן ולא בת, ובגלל נתוני
האיכות שלי - פרופיל 97 וקב"א 56 - הם גייסו אותי ליחידת בנים
לוחמת, דובדבן...
הגעתי לטירונות  של היחידה החדשה שלי, והרגשתי ממש
ג'י.איי.ג'יין. קרעו לנו ת'צורה, ופשוט עמדתי לקרוס בכל רגע.
זו הייתה החוויה של החיים שלי.
אמנם היה קשה לי להסתיר שאני בחורה, אבל בסופו של דבר זה עבד,
אמנם עם תקלות אבל בכל זאת עבד...
הייתה פעם במקלחות המשותפות שכמעט עלו עליי, אבל הצלחתי להתחמק
ברגע האחרון, ובגלל כל המאמץ הפיזי הכרוך בטירונות הקרבית,
פיתחתי שרירים שחיזקו את הדמיון שלי לבן - אחי הגדול.
אני לא יודעת מאיפה כל האומץ הזה הגיע אליי, אבל אני חייבת
להודות שהמשכתי בהתחזות שלי הרבה מעבר למה שהתכוונתי, פשוט
נסחפתי עם ההתלהבות והרצון העז שלי להוכיח - אולי יותר מכול
להוכיח לעצמי שאני מסוגלת!
אבל אז, יום אחד הקפיצו את היחידה שלי לפעולה בגזרה הכי חמה -
באיזור הכיבוש. הודיעו לנו שהפרעות באיזור הזה קשות, ושאנחנו
נשלחים לתגבר את השטח על מנת לזרז את הפעולות של הצוותים
המקצועיים יותר. בהתחלה לא כל כך ידעתי מה לעשות ואיך להגיב,
אבל אנחנו היינו דובדבנים טריים, בקושי יומיים אחרי הטירונות,
עם כל ההתלהבות האמיתית של ההתחלה - לנסות ולהוכיח לכולם
שאנחנו "גברים", פייטרים וכל זה...
המבטים של שאר החברים שלי לצוות נעו בין התרגשות גדולה לפחד
גדול עוד יותר, והמפקדים נראו סקרנים, ולא מודעים לגמרי למהלך
האירועים שהוביל, כך נראה, לשילוח של קבוצה לא מוכנה אל השטח.

כשהגענו לאיזור, הרעש וההמולה קצת בלבלו את כולנו. בכל זאת -
פעם ראשונה שלנו בשטח אויב, אבל מהר מאוד התחילו לחזור אלינו
כל הדברים שלימדו אותנו במהלך החודשים האחרונים. השתדלנו לשמור
על מבנה יציב, והתחלנו לירות באוויר ולנסות לרסן את הפורעים.
בסוף כבר לא הייתה לנו ברירה, וירינו בכל מי שניסה להתקרב,
והצלפים שלנו חיסלו אחד אחד את הצלפים שלהם.
כשהייתי בשיא האקשן, הבטן שלי הייתה כבר ממש ג'לי מרוב פחד -
מה שניסיתי להסתיר - אחד מהם רץ לעברי עם סכין שלופה.
כיוונתי לעברו ויריתי - הרגשתי כאילו עובר נצח אבל במציאות זה
היה לא יותר משלוש-ארבע שניות. פתאום שמעתי את גיא, אחד החברים
שלי לצוות והחבר הכי טוב שלי באותה תקופה, קורא לי מרחוק:
"דן!" הסתובבתי לעברו, וראיתי שהוא ממש קרוב אליי, אבל רק
כשראיתי את מבט הדאגה על פניו והרגשתי חולשה פתאומית, הבנתי
שמשהו ממש לא בסדר. הוא בדיוק הגיע לידי וצעק לחובש,
והתעלפתי.

כשהתעוררתי, הייתי בבית החולים, בחדר פרטי ולבן. הייתי עדיין
מבולבלת ומסוממת מהמורפיום שנתנו לי, כששמעתי את אחי קורא לי
"דנדוש", במין קול רך ומלא אשמה. הסתובבתי לימין, וחשתי
סחרחורת קלה.
"לא, אל תזוזי," הוא לחש.
"מה?..." לחשתי, והופתעתי לגלות כמה חלש ואנוש נשמע הקול שלי.
הוא התרומם והתיישב לידי על המיטה, חיבק אותי וסיפר לי מה קרה.
הוא סיפר לי שהיה מחבל מאחוריי, וכשהייתי עסוקה בלהרוג את זה
שרץ לעברי, ההוא שמאחוריי ירה עליי, וגיא, שחיסל את המחבל
שמאחוריי, ירה שנייה מאוחר מדי, והוא הצליח לפגוע בי.
הכדור פגע בבטני, ורק במזל לא פגע באחד האיברים החיוניים.
בן ישב לידי והשעין אותי עליו, כך שהרגשתי עד כמה קשה לו לספר
לי מה קרה. "הייתי אידיוט," הוא אמר אחרי שקט של בערך 10 דקות.
"רציתי לרצות אותך, וכמעט הרגתי אותך," הוא דיבר בשקט, כמעט
לעצמו, אבל שמעתי כל מילה.
"תפסיק לדבר שטויות," אמרתי לו, "הרי זו הייתה התקופה היפה
ביותר בחיים שלי, אני רק מקווה שלא יענישו אותי עליה, עכשיו
שיודעים את האמת."
בדיוק סיימתי את המשפט, וגיא נכנס לחדר.
"היי, דנה," אמר, "איך את מרגישה?" והסתכל בי במבט שעדיין לא
ראיתי על פניו.
"אז אתה יודע," הצהרתי, מצרה על כך, שכן כעת לא נהיה שוב
קרובים, וידעתי שאתגעגע אליו. כי אם להודות באמת, הרי שמרוב
שהיינו קרובים, קצת התחלתי להתאהב בו, וידעתי שלא אוכל לספר לו
דבר.
"כן, אני הייתי זה שרץ אלייך ראשון, וישר גיליתי." הוא נראה לי
ביישן פתאום, וניסיתי להבין למה.
"אהם," כחכח בן בגרונו, כי גם אני וגם גיא לא שמנו לב אליו.
כשגיא קלט את בן, הוא התכווץ, ופנה ללכת. "גיא, תכיר - זה אחי
הגדול בן." הכרתי ביניהם, רואה איך הבעת הפנים של גיא מתבהרת,
בעוד בן מקדיר פנים.
בן הסתכל על גיא כאילו הוא הולך להתנפל עליו, וגיא הביט בי
במבט לא בטוח. חשתי חולשה, וראיתי את הבעת הפנים של גיא משתנה
מחוסר ביטחון לדאגה ולבהלה. ראיתי את שפתיו נעות, אך לא שמעתי
מה אמר, והתעלפתי.
כשהתעוררתי שוב, ראיתי את גיא ובן יושבים על הספה בקצה החדר
ומשוחחים כאילו הם החברים הכי טובים, כשפתאום הרים גיא את ראשו
וראה אותי מביטה בהם.
הם השתתקו, ובן יצא מהחדר.
"דנה, אני... אני צריך לומר לך משהו חשוב," הוא גמגם.
קיוויתי שיאמר שהוא חש כלפיי מה שאני חשה כלפיו, אך לא רציתי
לפתח ציפיות.
"כבר הרבה זמן שאני  מרגיש ככה, אבל היית החבר הכי טוב שלי,
ופחדתי מהמשמעות של כל הרגשות האלו. אבל גם אם לא הייתי מגלה
את האמת, הייתי אומר לך מה אני מרגיש. כבר החלטתי לעשות זאת
לפני שיצאנו לפעילות האחרונה."
הוא השתתק, והלב שלי דפק כל כך מהר שחשבתי שהוא יוכל לשמוע
אותו.
"אני מרגיש ככה כבר המון זמן, ואני מקווה שאת מרגישה כמוני,
ודנה... אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך, גיא."
ובדיוק אז בן נכנס. "אתה רואה? אמרתי לך, אחי, שאת אחותי אני
מכיר כמו את עצמי, וכל מה שאתה צריך לעשות הוא לספר לה את
האמת."
"אוי באמת, בן, איזה חוסר טאקט," אמרתי והבטתי בפניו של גיא.
"בדיוק עמדתי לנשק אותו," חייכתי ומשכתי אותו אליי.

כמה שעות מאוחר יותר, ישבנו על מיטתי, אני וגיא, ונסינו לחשוב
מה לעשות לגבי המשך הצבא.
"אני לא חושבת שאוכל להיות פקידה אחרי השנה האחרונה, זאת אומרת
- כל האקשן המטורף הזה ופתאום לשבת מאחורי שולחן?! לא
בשבילי."
"חששתי שזה מה שתגידי..."
"ומה אתה חושב?"
"אני חושב שאת צריכה לעשות את מה שהכי נכון לך, ואני אעמוד
מאחורייך בכל מה שתבחרי."
"נראה לי שאני רוצה קורס קצינים, מה אתה אומר?"
"אני חושב שגם אני רוצה לצאת לקורס קצינים."
"אבל הם יודעים שאני בת, לא? אז הם בטח ירצו להכניס אותי לכלא,
או משהו..."
"אה... אני צריך לספר לך משהו... האמת היא, שכשמצאתי אותך
ועשיתי לך החיאה ראשונית, וגיליתי שאת בת, הסתרתי את זה
מהפאראמדיק, וגם באמבולנס האזרחי הצלחתי לשכנע את החובשים לא
לגלות לאף אחד, אז, טכנית, את עדיין בן..." הוא סיים בחצי
חיוך.
"גיא, מקסים שכמוך, אם לא הייתי חבושה, הייתי קופצת עליך
עכשיו!"
"אולי במקום זאת, תרשי לי לנשק אותך?"

זהו, זה הסיפור שלי, אחר כך יצאנו אני וגיא יחד לקורס קצינים,
ועכשיו שנינו מתלבטים אם להישאר בצבא או לצאת לאזרחות.
האמת היא שאני כבר בקטע של תאילנד, אבל גיא עוד רוצה להישאר
בצבא ולתרום למערכת, אז נראה לי שהוא רק ייקח חופשה של כמה
חודשים ויבוא אתי.