שכרון חושים סימא את עיניי,
ההוויה הוסתרה מאחורי העשן המסתלסל.
וריח הסיגריות נדבק לבגדיי ושערי,
ונדיפות הוויסקי הכתה בי גלים.

במסענו הנצחי אחר השכחה,
העשן המתאבך הוא לנו לעזר.
נסלסל עוד עיגול בעשן הסמיך,
ונזריק עוד שוט למען חיים מאושרים.

נצהלנה ונשמחה עד תום הבקבוק והחפיסה.
אנחנו מגזימים? לא... מה פתאום.
המטרה משרתת את האמצעים או להפך,
אחרי הכל, המחר יבוא עם ההוויה
והעשן המסתלסל וגלי הוויסקי ייעלמו עם חיי הכפולים.






4.11.05

יום בחברת אנשים שמותר להם.