זה לא ככה אצלי, לא פה.
מצטער. אצל כולם זה הולך ככה או אחרת:
היינו ביחד, היה לנו טוב.
היא זרקה אותי, היה לי חרא.
עכשיו יש לה חבר חדש, ויותר חרא לי, כי אני כל כך רוצה אותה.
לא, אצלי היא אישה בשל עצמה, חופשייה כציפור דרור.
לא נתפסת, בלתי מובנת, חידה בשל עצמה.
מורכבת יותר מכולם, לא משנה כמה תכיר אותה, עדיין לא תבין
אותה, ולא תכיר לא תקבל.
רחוקה כמו האופק, ורק פה, במרכז העולם, בודד, אני רוצה להיות
איתה
אך ככול שאני מתקדם היא נשארת רחוקה.
תמיד רציתי להגיע לאופק. פעם אחת הצלחתי.
הייתי מאושר וזה נגמר, האופק ברח לו יום אחד, כשישנתי.
לא השגתי אותו אף פעם מאז.
תמיד קירבתי את עצמי לאופק, אך שום דבר לא עזר.
לא השגתי אותו, הוא לא היה איתי, אני לא רוצה שהוא יהיה שלי.
אני רוצה אותו לידי, שהיא תיהיה איתי ואני איתה.
פעם חשבתי שטוב לי שהאופק ואני ככה.
השתנתי, אולי אני אחזור למה שהיה פעם, אולי לא.
אני בינתיים רוצה את האופק.