לא שומעת, לא מרגישה, מצליחה לראות... לא לחשוב על זה. רק
מרגישה את הרוח המקפיאה נושבת לי על הפרצוף. אפילו לא מרגישה
את העצב והכאב, כאילו הייתי בובת סמרטוט מהלכת. מביטה ימינה,
שמאלה וקדימה. מעדיפה לא להביט אחורה, מהפחד שאני אראה עוד
בובות מהלכות כמוני.
מעבר לאטימות, מצליחה לדמיין. המחשבה שלפני 60 שנה התהלך לו
כאן שלד כמעט עירום, מרגיש את אותו קור בדיוק כמוני ואפילו
יותר. מצליחה רק לדמיין, מתחת לרגליי, את הדם שאני דורכת
עליו... והנה במרחק של כמה קילומטרים ערימת הגופות. והרעש של
הכלבים והרובים. והמבט של הנאצי. אני לא מצליחה למצוא מילה
שתתאר את המבט הזה.
משמאלי, תא הגז ההרוס. כבר התחלתי לדמיין את סבתא-רבה ואת
הילדים, נחנקים למוות, דומים לבני הדודים הקטנים שלי, מחזיקים
באישה דומה לסבתא... נעלמים מזווית העין שלי בין כל הגופות
הנופלות על הרצפה. מתחילה גם לדמיין את סבתא ז"ל והדודה קלרי
מתהלכות בקור בחוסר אונים, סבתא... מה הייתי נותנת ברגע זה
בשביל לחבק אותה שוב.
כמו בובת סמרטוט מהלכת, משוטטת באושוויץ-בירקנאו ולא מזילה
דמעה. כאילו נכנסתי לאיזה ספר פנטזיה שקראתי אתמול בלילה,
לאיזו ממלכה הרוסה שבא דרקון ושרף אותה בלהבה אחת. והיער שמקיף
הכול מעבר לגדרות, והאנשים שרצים שם, מדמיינים את האור... כמעט
מחייכים, ובום.
השמים כחולים אפורים, כאילו עשן השריפה נשאר שם לנצח... יצאתי
מבירקנאו, הגעתי לאושוויץ. הרגשתי כאילו אני במוזיאון להנצחת
השואה ולא יותר מזה. עדיין התאפקתי ושמרתי את הבכי בפנים.
והנה הגיע טקס אזכרה משלחתי, כולם סביבי מזילים דמעות. ואני,
אני מתאפקת... אולי אני אצליח לשמור את כל הבכי ללילה. נגמר
הטקס, מוצאת את עצמי ואת שני מסתכלות זו על זו במבט של כאב
ורחמים, ושתינו בוכות בכי מר. מאז אותו רגע אני לא זוכרת כלום,
רק שבכיתי את הבכי הכי כואב ומר בחיי, ואז נעלי האולסטאר של
יקיר כי לא העזתי להרים את הראש לראות מי חיבק אותי באותו רגע,
ואת המגע של המעיל שלו שנרטב מהדמעות שלי. הפעם הראשונה בחיי
שבכיתי ליד אנשים שהם לא המשפחה שלי. הרגשתי כאילו אני עוד כמה
רגעים צונחת על הרצפה, אבל במקום זה פרצתי בבכי חזק. ו''מבהיל,
מלחיץ, וכואב'' כמו שאנשים שהיו שם אמרו.
מהרגע הזה, הבנתי... דברים שלא הבנתי במשך 17 שנה, ופה בא
המשפט ''וכשתשאל אותי איך היה, אענה לך ,כשתהיה שם - תבין''.



אושוויץ-בירקנאו, עיר המוות

באמת הייתי שם?!