"אני לא מאמין שזה מה שנשאר מהמבט האוהב שלך, המבט שכל כך
אהבתי,  זה כל כך גורם לי לא לרצות לעזוב אותך שוב כי אני לא
יודע מה אמצע כשאחזור" היה המשפט האחרון שלו כשעמדנו בתחנת
הרכבת הישנה באותו יום קריר. הייתי עטופה בשמיכה גדולה מצמר
כשקצה אפי כבר אדום מקור והוא לבוש בגדים שחורים ומעליהם מעיל
צמר אפור וכובע  גדול לראשו , מזוודה גדולה מונחת ליד רגליו
וסיגריה בוערת בידו.
"תבטיחי לי שתשמרי על עצמך, עם לא בשבילך אז בשבילי"..
"אני לא יכולה להבטיח כלום, הכל תלוי בקלפים שאלוהים יחלק לי
במשחק הקלפים הלא נגמר הזה שהוא בעצם חיי, אני כל פעם מהמרת
וכל פעם מחדש מפסידה"
הוא רצה להגיד לי משהו אך לא הספיק, לפתע נשמעה שריקה ארוכה
שבישרה על בוא הרכבת ועל כך שנוסעיה צריכים לעלות, "כל הנוסעים
ברכבת מספר 65 לעלות בבקשה" נשמע קולו החזק והצרוד של
הכרטיסן..
עכשיו הזמן נראה כאילו עצר מלכת,  עמדנו אחד מול השני ופשוט
הסתכלנו אחד על השני,  רצינו להגיד כל כך הרבה אחד לשני אבל לא
יכולנו כי ידענו שברגע שכל המילים יגמרו ככה גם הם הרי רק לפני
פחות מיממה ביטלנו את האירוסים שלנו.
"הרכבת נוסעת כל הנוסעים מתבקשים לעלות" שוב נשמע קול
הכרטיסן.
הוא בהה בי , עצם את עיניו לשנייה , התכופף ולקח את מזוודתו ,
נשק למצחי , הפנה את גבו ועלה על הרכבת. ככה בלי מילה .
הזיכרון האחרון שיהיה לי ממנו היא אותה תמונה של גבו ההולך
ומתרחק ממני
ולאט לאט ונעלם בעשן הרכבת.
רציתי לקרוא לו חזרה, רציתי לנסות להחזיר אותו אלי, אבל לא
עשיתי זאת כי ידעתי שלא משנה מה אעשה זה יהיה לשווא , הוא הלך
והוא לא יחזור.

זהו הרכבת נסעה והוא עליה,  נשארתי שם עוד מספר דקות כדי לראות
אולי לאחר שיתפזר מסך העשן שהרכבת יצרה הוא יצעד לכיווני ,
בדיוק כמו בסרטים, אך שוב האכזבה שרודפת אותי הגיעה, הוא לא
היה שם, הוא לא חזר, עכשיו הבנתי שמחיי הוא נעלם.

כל הדרך הביתה ניסיתי לעצור את הדמעות שעלו בעיני , כל הדרך
חשבתי מה אעשה בלעדיו, אותו אדם שהייתי אתו במשך שנתיים דיי
מכריעות בחיי והאדם שהיה אמור להיות איתי לשארית חיי ,ועכשיו
אותו אדם נעלם מחיי .  החלטתי לכתוב לו מכתב , היה לי את
הכתובת החדשה שלו כי עדיין נשארו דברים שלו בדירתנו המשותפת
והייתי אמורה  לשלוח ולו אותם.
התחלתי לתכנן את המכתב בראשי.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתיישב ליד המכתבייה
שעמדה בסלון והתחלתי לכתוב את אשר תכננתי בדרך הביתה.


00