בחנתי אותו בזמן שישן. חצי עירום, בוקסר בהיר עם הדפס פילים
קטנים, קרוע לכל אורכו בצד שמאל, ממש תלוי על חוטים בודדים. כל
כך הרבה זמן תהיתי אם הוא בחור של תחתונים או בחור של בוקסר.
הבטתי בכתף שמאל. בחושך כמעט שאי אפשר לראות את הקעקוע, אבל
ידעתי שהוא שם. עד לפני זמן לא קצר עדיין רק חשבתי על איך הוא
ייראה מקרוב ואיך זה ירגיש לנשק אותו. מן הסתם ברור לי שעל
פניו אין שום הבדל בין כתף חלקה לאחת מקועקעת, אבל היה לי הרבה
זמן פנוי, אז חשבתי. סובבתי את הראש, זה מתסכל להביט בו ישן.
רציתי לשכב על הצד, אבל במקום זה הצמדתי את ידיי לגופי ונשארתי
שכובה על הבטן, מסתירה את מה שעוד נותר להסתיר. אוף, איך הגעתי
לכאן? חשבתי שפה אני אצליח להירדם, אחרי שלושה חודשים חסרי
שינה. במקום זה אני שוכבת ערה וחצי עירומה ומנסה להבין איך
בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי ככה, ערה וחצי עירומה.

עברו חודשיים, אני עברתי לפיג'מה. אני מביטה במראה ובפעם האלף
שואלת את עצמי את מה שכולם שואלים אותי, למה אני עושה את זה?
לדמות במראה אין תשובה בשבילי, או שהיא פשוט לא רוצה להגיד.
מגרד לי בגב, בזמן האחרון מגרד לי כול הזמן בנקודה ספציפית,
בחיבור של עמוד השדרה ועצם הזנב. משהו מרגיש לי מוזר ביד, אני
מסתכלת עליה ורואה שאריות עור מת. אני מנסה לראות במראה מה
הולך שם, אבל זאת מעין נקודה מתה, כזאת שנופלת איפשהו בין
הכיסאות. מאז ומתמיד הייתה לעור שלי נטייה להתייבש בסתיו, אבל
הפעם זה חמור מהרגיל, שמתי לב שגם הכפות רגליים שלי מתקלפות.
אני מנסה למשוך כמה שיותר זמן במקלחת, איזה מין הגיון יש בזה?
אם אני לא רוצה אותו כאן, אני יכולה פשוט להגיד, אני לא צריכה
להתחבא ממנו, זה הבית שלי לכל הרוחות. אבל אני רוצה אותו כאן,
לא יודעת למה, אבל אני צריכה אותו. כול השיחות שחשבתי שננהל
עוברות לי בראש, אני מרגישה את החיבוקים שחשבתי שנחבק צורבים
את עורי ועל שפתיי יש עדיין את טעם הנשיקה הלא מובנית הזאת.
לנשיקה יש מטרות אחרות ואף לא אחת מהן באה לידי ביטוי בנשיקה
שהייתה שם לפני עשר דקות. כשהוא כאן, אני לא עצמי. כמה ידידות
כמוני הוא מחזיק בכיס? כולן פרייריות כמוני, או שרק אני נפלתי
חזק? יש לי כל כך הרבה אנשים בחיי שמכירים אותי באמת ואוהבים
אותי בשל מי שאני, שאני לא מרגישה שום צורך שהוא יאהב, התפקיד
שלו אחר. אני פשוט עדיין לא החלטתי בדיוק מהו. אני יודעת שהוא
יושב מול המסך הכחול של הטלוויזיה ומחכה, אבל זה לא ממש מזיז
לי. אני לא מזהה את הבחורה שבמראה, זאת לא אני, הדמות שנשקפת
אליי נראית מרוחקת. מתי הפכתי להיות אחת מהבחורות האלו שעד לא
מזמן הייתי אומרת להן שמגיע להן יותר טוב מזה? שאי שם קיים
המישהו הזה שיעריך את כל מה שיש להן להציע ויותר. אבל עכשיו יש
לי את אותו מבט חלול שלהן, אני פשוט לא רוצה לשמוע. אולי
לפעמים נוח לנו יותר עם מישהו שלא רואה אותנו, זה הרבה פחות
מחייב. אני יוצאת ומכבה את האור. הוא שוכב על הספה ומסובב את
הראש ומביט בי. אני מרגישה שקופה, המבט שלו לא מסגיר דבר ממה
שעובר לו בראש. נמאס לי לנסות לקרוא אותו, לתהות אם הוא בא
בגלל המיטה החמה או כי הוא רוצה לראות אותי. אם אני אגלה עכשיו
שלפני ארבע שעות הוא זיין מישהי אחרת, זה יכאיב לי? אני מעדיפה
לא לחשוב על זה. לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיגרום לנו להרגיש
מיוחדים, אבל קל יותר להתמודד עם מישהו שגורם לנו להרגיש קטנים
ולא חשובים, זה תואם למה שאנחנו גם ככה חושבים על עצמנו. מתחשק
לי לצעוק עליו, להתעצבן, לענות לו פעם אחת באותו טון לקוני
שהוא משתמש נגדי, להתעלם ממנו, שיפסיק להיות לי אכפת ממנו,
להעיף אותו מהבית ולא לחשוב עליו יותר לעולם. אבל אז מתגנבת
ההרגשה הזאת והיא פשוט הורסת הכול, תקווה מחורבנת. אני נזכרת
בשבוע שהעברנו, במיילים הראשונים, בשיחות טלפון, בכל הדברים
שגרמו לי להאמין שיש שם יותר מסתם משיכה, יש משהו מעבר למשיכה,
אני משוכנעת בזה, אבל מה?

אני מתיישבת על הספה, לידו. שוב מגרד לי בגב, למעשה מעולם לא
הפסיק, פשוט התעלמתי.
"מה יש לך שם?" הוא שואל וחושף לי את הגב. אני מצטמררת ממגע
ידו, אבל אולי בגלל שהן קרות.
"לא יודעת, משהו מציק לי", אני עונה ומנסה לגרד, אבל הוא תופס
לי את היד בחוזקה.
"מה עשית, גירדת עם מגרפה? עוד מעט יראו לך את השלד", אני מכסה
את הגב ומתעלמת ממנו. זה ממש נשמע כמו דאגה, אבל זה בטח לא.
אני מנסה להיזכר מתי הייתה בפעם האחרונה הוא קרא לי בשם, שנייה
אחר כך אני מנסה להבין למה זה בכלל חשוב.
הוא מלטף לי את הרגל, "גם הכפות רגליים שלך מתקלפות לגמרי".
אני נחנקת מבפנים, כי זה מרגיש טוב. אני כבר מכירה את התחושה
שתבוא בעקבותיה עוד כמה שעות, כשהוא ילך. "כן, שמתי לב, אני לא
ממש יודעת מה לעשות עם זה", אני נזכרת לענות.
"אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי אומר שאת בתקופת התנשלות,
כמו נחש", רעד עובר בי, רק המילה נחש מספיקה כדי לעשות לי רע.
"זה לא כל כך מופרך, אתה יודע, אנחנו משילים את העור שלנו כל
הזמן, אנחנו פשוט עושים את זה לאט ולא בבום אחד גדול", הרעיון
שלו מעניין אותי, אם כבר מוכרחים להודות. אולי זה מה שקורה לי?
אני מתחדשת, מורידה מעליי את העבר. הבטתי בו, ולרגע חשבתי לשתף
אותו במחשבה, אבל משהו בעיניים שלו אמר לי שעדיף שלא.
אני מתחילה את הסרט ומניחה את ראשי על כתפו. כל פעם שהוא מרגיש
את היד שלי נשלחת לגב, הוא תופס ומחזיק אותה לידו, כשהוא
משחרר, אני מחכה קצת ואז שולחת אותה שוב, למרות שכבר לא מגרד
לי.