נוף ילדותי.
אני תוהה אם כשאני אהיה מפורסמת, אני אחזור למקום בו אני
גדלה... למקום שאני כל כך שונאת.
ומי אמר שאהיה מפורסמת בכלל? זה רק חלום.
איזה תוכי באיזה מכונה בקניון אמר לי פעם "אמור לי מי חבריך
ואומר לך מי אתה"
אז אם יש לי חברים מושלמים, אני מושלמת? לא.
ואם יש לי חברים מאושרים, אני מאושרת? לא.
ואם יש לי חברים שטוב להם, טוב לי? לא.
ואם יש לי חברים שאוהבים אותם, אוהבים אותי?
אני חייבת להפסיק לרצות בלונדינים... תראי מה זה עושה לך.
הייתה רוצה לשבת עכשיו על אי. אי בודד באמצע הים, לבד.
אני רוצה לחשוב, לחשוב בלי לבכות ובלי לפחד להיות אני ולרצות
דברים שאני לא יכולה להשיג.
נמאס לי מ-לא יכולה להשיג.
מה יש בי שאני לא יכולה להשיג אפילו אותו?
אני לא מכוערת
ולא מטומטמת
ולא חלשה...
אבל אני יפעת.
עניתי לעצמי.
אני יפעת... בגלל זה אני לא יכולה להשיג אפילו אותו...
תעשי לעצמך כוויה עכשיו, כדי שתהיה לך מזכרת קטנה מהגיל הזה
שאמור להיות הכי טוב לפי כל הסיפורים.
ואם תגידי שאת רוצה להשתכר ולשכוח מצרות, זה יעזור לך את
חושבת?
תנסי. ותראי מה יצא.
אה...לא...שכחתי...כבר ניסית...זוכרת?
זוכרת איך ישבת בשירותים ובכית על כל מה שהרסת לעצמך?
כמובן שהמשכת אחר כך להרוס.
זה הדבר שאת עושה הכי טוב.
לכי.
לכי לישון עכשיו, אולי זה יציל אותך.
זאת דרך הדחקה מעולה.
וכשתתעוררי, תיזהרי.
הדמעה כבר בקצה העין.