[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יואל גרוס
/
התאגיד

כשהבחינה האמא שילדתה הקטנה לא מרגישה טוב היא שאלה אותה מה יש
לה.
אמרה הילדה: "כואב לי בתאגיד".
אמה הביטה בה ממושכות, בערך דקה, והמהמה לעצמה: "הממממ...
בתאגיד... כן... אני מכירה את זה". כך אמרה האם ונתנה את ידה
לביתה בזמן שחצו את הכביש לכיוון הבית.
כשהגיעו הביתה, הפשיטה האם את הילדה מבגדיה ורחצה אותה, כי לבת
לא היה כוח להתרחץ לבדה. לאחר מכן הלבישה אותה בפיג'מה האהובה
עליה, השכיבה אותה במיטה וכיסתה בשמיכה מחממת. היא הצמידה את
שפתיה על מצחה של הילדה וגילתה שלילדה אין חום. רק התאגיד כאב
לה. אבל האם ידעה שנגד כאב בתאגיד אין הרבה מה לעשות, גם אין
תרופה שתשכך את הכאב, וכל מה שכן יש לעשות זה להמתין בסבלנות
שהכאב יעבור מעצמו.
לעיתים הכאב עובר אחרי שינה טובה ולפעמים לוקח לו כמה ימים כדי
לעבור. אבל בכל מקרה, כאב בתאגיד תמיד עובר, לא משנה מה.
האם עזבה את מיטת ביתה, כיבתה את האור בחדר ויצאה בשקט לכיוון
הסלון. שם התיישבה בכבדות על הספה, חלצה מגפיה השחורות והניחה
את רגליה העייפות על שולחן הסלון. היא פתחה את הטלוויזיה
וזפזפה עד שהגיעה לערוץ מסויים, שם הראו תוכנית על כלבים
מאולפים שיודעים לבצע קפיצות מעל מכשולים וגם להביא את עיתון
הבוקר לבעליהם.
לפתע צלצל הטלפון. הוא במקרה היה מונח על השולחן עוד מאתמול
והאם הרימה אותו מיד וענתה. "שלום," היא אמרה. ומעבר לקו היא
שמעה קול גברי עמוק: "שלום, מדברים מהתאגיד". "התאגיד?" נדרכה
האם וידה החופשייה נקפצה לאגרוף מבלי שתשים לב לכך, "מה אתם
רוצים?" הקול מעברו השני של הקו אמר: "רצינו להגיד לך שקרתה
תקלה ואת חייבת לחזור הנה כדי לטפל בה."
"למה דווקא אני?" שאלה האם.
"כי זו תקלה בטיפולך, גברתי." כך הקול העמוק מעבר לקו. "מתי
נראה לך שתהיי בתאגיד?"
האם חשבה וחישבה וענתה: "תוך חצי שעה אני מגיעה".
"אין בעיה," רעם הקול, "רק תנסי לעשות את זה כמה שיותר מהר
בבקשה, התקלה די דחופה." וניתק.
האישה קמה מהספה בחוסר חשק אך במהירות, הלכה למטבח, פתחה את
המקרר, הוציאה בקבוק מים ושתתה מהפייה. אחר-כך הוציאה תפוח
ירוק וגדול ושמה אותו בשקית ואת השקית שמה בתיקה החום. היא
הלכה לחדרה של ביתה, שכבר ישנה שנת ישרים, אם כי הכאב בתאגיד
עדיין ניכר על פניה. היא נשקה לה על הלחי ולחשה באוזנה "אני
חוזרת עוד מעט מתוקה שלי," יצאה בצעדים שקטים מהחדר, ומהבית,
נעלה את הדלת מאחוריה ויצאה לרחוב, שקרני שמש אחרונות של שעת
בין-ערביים הציפו אותו.
האישה עמדה רגע קט על המדרכה, כאילו מהרהרת במשהו, ואז שלחה את
ידה והרימה אותה באוויר הקריר. מונית לבנה עצרה בחריקה לידה
כאילו משום מקום, האישה פתחה את הדלת, נכנסה ואמרה לנהג:
"לתאגיד, בבקשה." הנהג, שלו זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים
רבות שמשיהו ביקש להגיע לתאגיד, לא התבלבל, רק הישיר מבטו אל
הגברת דרך המראה ואמר לה: "להפעיל מונה?"

כשהגיעו, כעבור עשרים וחמש דקות, כבר היה די חשוך בחוץ. כוכבים
ראשונים החלו לנבוט בשמי הערב וגם הירח כבר התגלה במלוא
בנניותו. האישה שילמה, יצאה מהמונית ופסעה אל עבר הדלתות
האוטומטיות. הן נפתחו לקראת כמובן והיא נכנסה בעדן, היישר לתוך
התאגיד. שם העבירה את כרטיסה ועברה דרך השער האלקטרוני שנפתח
רק למי שמעביר את כרטיסו בחריץ שבצד.
האישה הביטה בקירות האפורים המוכרים, בחלון הזכוכית שבלובי,
בשומר קפוא המבט שישב בעמדת השמירה, וליבה נהיה קפוא כמו מבטו
של השומר.
היא עלתה במעלית לקומה שלה, וגילתה לחוסר הפתעתה שהקומה ריקה
מאדם. בעצם, מלבד השומר בכניסה, התאגיד כולו היה שומם. רק היא
והקירות האפורים והחלונות הגדולים שמראים את חשכת הערב המתעבה.
היא הגיעה לחדרה הקטן, אותו חלקה עם אדם נוסף שהיה באותו הגובה
כמו שלה אך צבע שיער מעט שונה, והתיישבה בכיסאה המרופד כחול.
היא הסתכלה פתחה את המחשב שלה, נכנסה למייל שלה, וממסך המחשב
ניבט אליה תיאור התקלה. אכן, תקלה שבאחריותה. והיא גם ידעה איך
לפתור את התקלה, איך לתקן אותה במהירות הבזק מרוב שהיתה כל-כך
מנוסה בתאגיד.
אולם היא לקחה שאיפה עמוקה מהאוויר הדומם מדולל החמצן, התרווחה
על כיסאה והשעינה ראשה לאחור.
היא עצמה עיניה ונתנה לגופה העייף והדרוך מאז שיחת הטלפון
להירגע מעט, להשתחרר מתלאות היום והנפש. מחשבה מנוכרת החלה
לנכר במוחה. מחשבה קטנה אך מטרידה, לא מוכרת אך עם זאת חמימה:
ואולי לא אתקן את התקלה? עצם המחשבה גרם לה לרעד בלתי נשלט
בגווה. רעד שהיה בו מן הפחד אך גם מן העונג. רעד שכמותו לא
הרגישה הרבה זמן, אולי מאז שיצאה בפעם הראשונה עם בחור.
היא נשארה באותה תנוחה קפואה למשל כמה דקות, עיניה עצומות מוחה
מריץ שאלות משאלות שונות: מה יהיה אם אתקן את התקלה. האם מישהו
יעלה עלי? האם הצטרך לברוח מכאן כל עוד נפשי בי? איך התאגיד
יתמודד עם זה? האם התאגיד בכלל יוכל להתמודד עם זה? מה יהיה על
התאגיד? מה אכפת לי בכלל?
השאלה האחרונה החזירה את הרעד לגופה וגרמה לה מן התרגשות בלתי
מוסברת. כמו ילדה קטנה היא היתה בשניות הללו, חיוך רחב נמתח לה
מאוזן לאוזן ועיניה בורקות למרות שהיו עצומות. היא לא ידעה את
התשובות לכל השאלות שהתקיפו אותה, אך היא ידעה את התשובה לשאלה
האחרונה: לא!
'לא' רבתי, 'לא' החלטי, 'לא' חד-משמעי ובוטח, ממש כמו החיים
תחת צילו העוטף של התאגיד, תחת ההגנה המזוייפת שלו, תחת הסימום
הבלתי פוסק שלו. נכון, היא אמרה לעצמה. נכון, אני אולי אצטרך
לחיות במנוסה לזמן מה, ואולי אפילו להרבה זמן, אבל אולי, רק
אולי, התאגיד לא יכול לעמוד בכך. ואז. ואז... היא אפילו לא
העזה להעלות בקצה מוחה את המחשבה על מה יקרה ואז. רק ליבה,
שפעם עתה בחוזקה כאילו התריע על סכנה קרבה, בישר לה את מה
שקיוותה שיקרה. ובסתרו היא ידעה שזה בדיוק מה שיקרה. אם המזל
ייטה הפעם לטובתה. ולא רק לטובתה אלא לטובת כולם, כולנו.

האישה בגיל העמידה פקחה את עיניה הירוקות, החודרות. שרירי פניה
כבר לא היו מתוחים. גם לא שרירי גופה. היא ידעה היטב מה עליה
לעשות. אם לא למענה אז למען האחרים. אלה שייקראו על-ידי התאגיד
בלילה הבא או בלילה שלאחריו. אותם אנשים שחושבים שהם חיים
בחממה, בעוד שהם נשרפים אט-אט עד לשד עצמותיהם ובבוא היום
עצמותיהם ייהפכו פתאום לאפר דק וגופם יקרוס תחתם, חסר צורה
וחסר תכלית.
האישה קמה בהחלטיות. ראשה היה ריק ממחשבות, נקי מהזיות שהתמשכו
כבר יותר מידי זמן. היא הרגישה נקיה, טהורה. אך בעיקר הרגישה
שפויה. היא כיבתה את המייל, כיבתה את המחשב, אספה את תיקה
מהשולחן והחל לפסוע לכיוון המעליות. תחילה היו פסיעותיה
מהוססות, קטנות-קטנות, כמו לא רצתה להעיר את קירות התאגיד
הישנים. אך ככל שהתקרב למעליות כך הלכו צעדיה ונעשו בוטחים
יותר ויותר עד שלבסוף הפכו לכמעט-ריצה. מוח בישר לה רעות -
הקירות כבר לא ישנים והם מביטים בה בעיניים כלות. ולא רק הם.
גם העציצים והמחיצות והמדפים והארונות והחלונות הגדולים שכעת
נשקף מהם לילה שחור משחור אך זרוע כוכבים. התאגיד כולו הביט בה
בדממה רועמת והיא, הקטנה, הפשוטה, היחידה, כבר הגיעה למעליות
ולחצה על הכפתור המזמין.
בזמן שחיכתה למעלית שתגיע נזכרה, פתחה את תיקה והוציאה את
השקית עם התפוח. היא פתחה את השקית, הוציאה את התפוח ונגסה בו
בחוזקה. היא הרגישה כאילו היא נוגסת בתאגיד כולו, כאילו התאגיד
כולו נכנס אל פיה והיא נוגסת בו, מפרקת אותו לחתיכותיו הזעירות
ביותר.
התפוח היה עסיס וטעים והמיץ שלו ניתז אל תוך חיכה ומילא אותה
בתחושת רעננות מחודשת, וכבר לא הרגישה את עייפות הגוף ולא פחדה
יותר.
האישה חיכתה וחיכתה אולם אף מעלית לא הגיעה. ונקפו השניות
והתמעט התפוח ואף מעלית לא באה. וכבר החל לחלחל לליבה של האישה
החרדה והפראנויה - אולי באמת התאגיד צופה בה, מנסה לערער את
יציבות נפשה, מתאמץ לגרום לה לחיל ורעדה. והיא ידעה היטב שכאשר
התאגיד מנסה ומתאמץ הוא לרוב מצליח.
במקום המעלית, תחושת אשמה נחתה על האישה משום-מקום. "זה בטח לא
הדבר הנכון לעשותו," אמרה תחושת האשמה בקול חמור, "את חייבת
לחזור למקומך ולפתור את התקלה."
"אבל אני לא רוצה," ניסתה האישה להתנגד בשארית כוח הרצון שעוד
נותר לה, "אני יודעת שזה המעשה נכון לעשותו."
"את יודעת?" שאלה תחושת האשמה בלגלוג. "ואת יודעת מה יקרה לך
ולכולנו כשהתאגיד יגלה שעזבת ככה בלי לעשות כלום?"
האישה חשבה שהיא ידעה אבל לא רצתה להעלות את מחשבתה על בדל
שפתיה. זה לא אמור לעניין אותי יותר, כך חשבה, אך רגליה החלו
למשוך, להפתעה, חזרה לכיוון משרדה.
בדיוק כשגבה כבר היה חצי מופנה אל הקיר ופניה חצי מופנים
לכיוון המסדרון, שמעו אוזניה צפצוף חד ומבשר. היא הסתובבה חזרה
וראתה שהמעלית הגיעה סוף-סוף. "סוף-סוף," אמרה לעצמה ולתחושת
האשמה בקול רם ונכנסה במהירות אל התא, לפני שתתחרט.
היא לחצה על הכפתור של קומת הקרקע ותוך שניות מעטות נפתחו
דלתות המעלית אל הלובי של הבניין הענק. את החלק הזה היא עברה
בשלום.

היא יצאה מהמעלית ומיהרה לכיוון השער האלקטרוני, העבריה את
הכרטיס ועברה דרכו. תוך כדי צעידתה המהירה - כמעט ריצה - אל
עבר הדלתות האוטומטיות היא זרקה "להתראות" לעבר השומר.
אך הוא כבר לא היה שם.

האוויר הקר שבחוץ היכה בפניה הלאות. היא התמסרה לרוח הקרה בכל
נימיה, ורצה יחד איתה לרחוב הראשי הסמוך. מאחוריה דימתה לשמוע
רעש כבד של מכונות, מן טרטור עמוק ורועם שמגיע מכיוונו של
התאגיד. היא ידעה שהרעש הנורא נמצא רק בראשה אך עדיין, זה היה
ממשי ביותר, מפריע, מפחיד אפילו. ואולי זה לא היה רק בראשה?
היא לא העזה להסתובב לאחור, גם לא לשנייה, לא רצתה לראות ולא
רצתה לשמוע ובעיקר לא רצתה לדעת.
תחושת האשמה כבר עזבה מזמן ונשארה רק החרדה ואי-הוודאות. היא
חזרה במוחה על המשפט 'אני אתגבר' כמו מנטרה, אבל בינתיים זה לא
עזר.
היא הרימה את ידה למונית חולפת וזו לא עצרה. כנראה היתה
תפוסה.
לבדה ובודדה חיכתה שתגיע מונית נוספת, וכשזו הגיעה הרימה שוב
את ידה והפעם עצר האוטו הלבן לידה והיא פתחה את דלת המושב
האחורי ונכנסה אל החום. היא אמרה לנהג את כתובתה וזה החל
בנסיעה מהירה בכבישים שהלכו והתרוקנו ממכוניות בשעה זו של
תחילת הלילה.
בזמן הנסיעה הציצה מהחלון אל הלילה העוטף את העיר. כוכבים רבים
זרחו לכבודה בשמיים וריח דק וזוהר חייך אליה. היא שוב הרגישה
בטוחה. היא שוב הרגישה בוטחת בעצמה. וזו היתה הרגשה טובה.

כשהגיעה המונית לביתה, האם אספה את תיקה, שילמה לנהג, הודתה
לו, יצאה מהמכונית ונכנסה לבית. חשוך היה בפנים והיא הדליקה את
האור בסלון. היא הסתכלה סביבה והכל נראה לה אותו הדבר. הכל
כשורה, כך חשבה לעצמה, אבל האם גם למחרת יהיה ככה?
במקום לענות לעצמה, פסעה האמא בשקט אל חדרה של ילדתה הקטנה.
אור הכוכבים חדר מבעד לתריסי החלון הפתוחים למחצה, והאיר את
פניה השלווים והעדינים של הבת.
האם התקרבה למיטת ביתה, רכנה אליה וליטפה באהבה את לחייה הרכה.
הילדה פקחה עיניים וחיוך עלה על שפתיה הקטנות למראה דמותה של
אימה.
"אמא," היא לחשה.
"מה חמודה?" לחשה האם בחזרה.
"כבר לא כואב לי יותר ב..."
"אני יודעת מתוקה. אני יודעת."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אומרים לי שאני
מדבר אל עצמי"
"מי אמר לך את
זה?"
"הממ... אתה לא
מכיר..."

ההוא ממקודם
וההוא ממקודם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/06 15:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואל גרוס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה