כשכולי צעקה.
כשעיניי מנסות לחפש משמעות מסביב.
כשנשברת הדמעה מכאב, עוד לפני שיצאה לאוויר העולם.

אז...
      אבין כי הלכתי לאיבוד.

כשהיד מחפשת,
נגיעה או ליטוף...למען פיסת ריקנות חבויה.
כשאנדוד בין צורות האנוש. כשאתחיל לדהות.

אז...
      אדע כי אינני אותה מישהי.
                                   כי אינני מישהי.


כשמבטי ימשיך לבהות מבעד זכוכית כחולה אפורה.
ואני ארחף מעליו, אפרוש כנף ספוגה בכאב.
כשכל תקוותי - תהיה למגע אחד בשמיים,
ומפתחות מנעולים ייזרקו מתוכי.



אז...
      ארגיש.
             
                    בפעם האחרונה.