|
כשכולי צעקה.
כשעיניי מנסות לחפש משמעות מסביב.
כשנשברת הדמעה מכאב, עוד לפני שיצאה לאוויר העולם.
אז...
אבין כי הלכתי לאיבוד.
כשהיד מחפשת,
נגיעה או ליטוף...למען פיסת ריקנות חבויה.
כשאנדוד בין צורות האנוש. כשאתחיל לדהות.
אז...
אדע כי אינני אותה מישהי.
כי אינני מישהי.
כשמבטי ימשיך לבהות מבעד זכוכית כחולה אפורה.
ואני ארחף מעליו, אפרוש כנף ספוגה בכאב.
כשכל תקוותי - תהיה למגע אחד בשמיים,
ומפתחות מנעולים ייזרקו מתוכי.
אז...
ארגיש.
בפעם האחרונה. |
|
אין בעולם אהבה
כמו אהבה של אמא
של השכן שהדשא
שלו ירוק יותר
ממלפפון שהוא
בעצם תנין ואם
חושבים על זה
הוא לא אוהב
דגים, אחרת למה
הדייג אוכל
אותם?
רואים רחוק?
קוראים שקוף?
מה זה שקוף ויש
לו ריחו של
גזר?
נאד של ארנב.
נבי ארנבי
(בעקבות הבדיחה
האחרונה, נגמלתי
לגזר. מעתה אני
אוכל רק חסה.
וכמה שיותר
ירוקה, יותר
טוב. חבל רק
שאני עיוור
צבעים) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.