חלק א'
אותו הקיץ היה חם ולח ובכל זאת הוא לא התעצל, נעל את החנות
ויצא אל עבר הכנסייה הישנה. השעה היא שתיים עשרה דקות לשתיים
עשרה בצהריים.

הוא איננו מקומי, אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. תמיד הוא היה
נוכרי לאדמה הזו. אביו ואמו הגיעו לכאן בתקופת המנדט הבריטי;
מאיזו סיבה עלומה התאהבו במקום והחליטו להישאר, ולכן הוא נדון
לחיות כאן, בסמטאות הצרות של נווה צדק, בין בתי השגרירים.

שש דקות הליכה מהחנות לכנסייה, שלוש דקות במעלה הצריח ושלוש
דקות ליתר ביטחון ובצהרי היום בדיוק מרעים הפעמון שתיים עשרה
פעמים. כבר שמונה עשרה שנה, ארבעה חודשים ועשרים ושלושה ימים
הוא מצלצל בפעמון בכל יום בשתיים עשרה בצהריים בדיוק.

ביום ראשון בשמונה בבוקר, אמו הייתה מלבישה אותו בחליפה הכחולה
החונקת והם היו צועדים מביתם אל הכנסייה למיסה של יום ראשון.
לאחר המיסה אביו היה נשאר לשוחח עם הכומר מספר דקות ואמו הייתה
נפנית לשיחת נשים עם נשות השגרירים. מכיוון שכל הילדים היו
גדולים או קטנים ממנו הוא החל להצטרף לאביו ולהאזין לשיחותיו
עם הכומר. כשהכומר שם לב שהוא נוהג להצטרף אליהם החל מכבד אותו
בסוכריית אניס. לאט הוא למד שלכומר קוראים ארתור והוא בן עירו
של אביו. שנים לאחר מכן, כשאביו מת בתאונת דרכים, הוא החליף
אותו בשיחה השבועית עם ארתור.

הוא מתנשם בראש הצריח ונהנה לרגע מהבריזה המגיעה מהים. הוא
נשאר שם שתי דקות, מביט אל תוך האין סוף הכחול.

שנה לאחר שאמו מתה, ארתור ביקש לשוחח עמו באחת המיסות. הם
נכנסו אל המשרד. ארתור מזג שתי כוסיות ונאנח. אני חוזר הביתה,
ג'ורג', הוא אמר לו, אני זקן, הקהילה התפוררה כבר מזמן, לכן
אני רוצה להשאיר אצלך את מפתח הכנסייה, הוא אמר. ג'ורג' נענה
לבקשה.

שתי דקות ירידה במדרגות ושש דקות אל החנות כדי לגלות שאף אחד
לא מחכה לו שם.

אביו קנה את החנות כחלק מהבית שבו גרו והחליט להסב אותה לחנות
לעתיקות, תחום שהיה אהוב עליו אישית. ג'ורג', לעומת זאת, שנא
את הריח המעופש ששרר בחנות מאז שהיה ילד קטן, אך מכיוון שגדל
עם עתיקות הוא הבין בהן יותר מכולם; הוא נחשב לסמכות כמעט
עולמית בכל הקשור לרהיטים עתיקים. הוא הרוויח יפה מאוד, אפילו
יפה מדי, אבל בין שתיים עשרה דקות לשתיים עשרה ובין שתיים עשרה
ושתיים עשרה דקות הוא אף פעם לא היה עם לקוח או לא מצא לקוח
מחכה לו כשחזר.

חלק ב'
הוא לא יודע מה גורם לו כבר שנים לצלצל בפעמון הארור הזה, בכל
יום, חורף קיץ סתיו אביב, הוא שם. מצלצל. פעם הייתה לו מחשבה
שהריטואל הזה שהוא מקיים כבר שנים באדיקות נועד להזכיר לו בכל
יום מאין הגיע ולאן הוא צריך לחזור, אבל שמונה עשרה שנה בקירוב
שהוא מצלצל והעובדה שהוא עדיין כאן לא מסתדרות.

הוא שונא את המדינה הזו, הוא לא בחר לחיות כאן, לא בחר לעסוק
בסחר עתיקות, הוא אפילו שונא את זה, אבל כנראה לכן הוא מרוויח
כל כך הרבה כסף. הוא יושב בחנות מתשע בבוקר עד שתיים אחר
הצהריים ולאחר מכן הוא יוצא להסתובב בארץ לחפש סחורה. עולה על
האופנוע ועושה נסיעה או שתיים, תלוי בזמן ובמקום. בערב הוא על
המחשב ועל הטלפון, עושה עוד קצת עסקים חובקי עולם.

אותו היום היה יום של סוף חורף, יום קר עם שמש חמה. ברבע
לשתיים עשרה היא נכנסת לחנות, והוא עומד מבולבל.

היא עמדה שם, צללית מסתורית על רקע הדלת, וריח בושם קלוש, כמעט
בלתי מורגש, התגנב לאפו. היא שאלה בקול שקט אם יוכל לעזור לה.
הוא הביט בה נדהם, בשער חום אגוז ובעיניים ירוקות, מחייכת
בשלווה. הוא בהה בה ובשעון חליפות, מבטו עובר בקדחתנות מהאחד
לשנייה, בעוד הדקות נוזלות לו ממנו והלאה, ובפעם הראשונה הוא
התלבט אם לצאת אל הפעמון.

הוא רוצה להישאר איתה, עם האישה שמרתקת אותו במבטה אל החנות;
הוא חש חיבור מוזר אליה, כאילו הוא מכיר אותה מאז שהיו ילדים,
אבל אסור אף פעם לזלזל בכוחו של הרגל, במיוחד אם הוא הרגל ישן.
הוא מבקש ממנה להמתין לו, רק חמש עשרה דקות בלבד, והוא מרגיש
שהוא מכיר אותה מספיק כדי לדעת שהיא תחכה. הוא עוזב בריצה את
החנות, דוחף לה ליד את כרטיס הביקור שלו תוך כדי יציאה.

חלק ג'
מעיין מסתובבת ברחובות תל אביב כבר יומיים, משוטטת ללא מטרה
ובכל יום רגליה מושכות אותה לסמטאות של נווה צדק והיא מוצאת את
עצמה לאורכו של רחוב שבזי הלוך ושוב, נראית כאילו מנסה להחיות
ימים עברו. היא זוכרת שפעם הם גרו בנווה צדק אבל היא לא זוכרת
איך הבית נראה.

ההורים שלה עזבו את הארץ כשהייתה בת שתיים עשרה. הם היגרו
לארצות הברית של אמריקה. אימא שלה לא יכלה להישאר כאן אחרי שהם
קברו את צבי, אחיה הגדול, שנהרג במהלך שירותו הצבאי בתאונת
אימונים, אז הם מכרו את הבית לזוג אנגלים מוזרים ועלו על המטוס
הראשון, כמה שיותר רחוק מכאן.

היום היא כמעט בת ארבעים, מנהלת מחלקה כירורגית בבית חולים
גדול בשיקגו, גרושה עם שני ילדים שלא יודעים בכלל על הקשר שלהם
לרחובות המיוזעים האלו. בפעם הראשונה בחייה היא לקחה שנת חופש
מבית החולים ועלתה על מטוס בחזרה הנה, שכרה חדר בשרתון והתחילה
להסתובב.

ביום השני לשיטוטיה היא מבחינה בחנות עתיקות יפיפייה והיא
חושבת שהיא מזהה בחלונות הישנים שברור שלא הוחלפו את החנות של
אביה. ככל שהיא עוברת פעם נוספת על פני החנות היא רואה יותר
ויותר בעיני רוחה את הקנווסים שהיו מונחים בפינה, את שפופרות
הצבע שהיו מונחות בחלון הראווה הקטן, כני העץ החדשים שהיו
מושענים על הקיר בפינה והיא יודעת שהיא מצאה את הבית הישן. היא
גם יודעת שהסיכוי שמי שיושב בפנים יידע משהו הוא בערך כמו
הסיכוי שמישהו ייפול מהגג, ובכל זאת היא נכנסת.

ובכל זאת, כשהיא נכנסת והזבן, איש אנגלי בשנות הארבעים לחייו
ושיער מכסיף בצדעיים עם משקפי תיל מוזהבות, מסתכל בה ארוכות
והיא מחזירה לו מבט ומרגישה קשר נסתר בינו לבינה, חיבור כל
שהוא שהיא איננה יכולה להסביר, היא מביטה בעיניו הכחולות,
מבינה מהמשפטים הארוכים שהוא ממלמל רק שהיא צריכה להמתין לו.

אל תמעיטו בערכם של סיכויים, כי מישהו אכן נופל מהגג. טוב, לא
נופל אלא יותר קופץ. וכשהיא שומעת את חבטת הגוף במדרכה היא
יוצאת החוצה ורצה אל מקור הרעש ורואה אישה צעירה מחוסרת הכרה
על המדרכה והיא ישר, מתוך הרגל, מתחילה לטפל ולנהל את העניין;
יש הרבה דם מסביב וכרטיס הביקור שמונח בכיס הולך ומאדים, ברקע
מצלצלים פעמונים של כנסייה סמוכה.

חלק ד'
הוא חוזר מיוזע, הוא היה צריך לרוץ דרך הרחובות המקבילים כי
הרחוב נחסם לתנועה. הוא הצליח רק לראות ניידת טיפול נמרץ והמון
דם. הוא מגיע אל החנות והיא לא שם. הוא ממתין לה; השעה שתיים
עוברת והיא איננה והוא מחליט להמתין עוד קצת. בתשע בערב הוא
סוגר לבסוף את החנות, וכשהוא מגיע הביתה הוא אורז מזוודה
ומזמין טיסה לאנגליה, הביתה.