זה לא שהתכוונתי לתת לו צ'אנס. זה לא שהתכוונתי לתת למישהו אי
פעם צ'אנס.
שראיתי אותו עומד שם. בדיוק שניות ספורות אחרי שיצא מהאוטו של
אבא שלו. כולו נוצץ ומבריק ובעיניו ציפייה שעומד להתחיל משהו
חדש, משהו אמיתי. הסתכלתי עליו ונשכתי את השפתיים, הוא היה כזה
מתוק, מתוק כמו הסוכריות האלה הצבעוניות שרואים בחנות ממתקים
ומתים לקחת מכל אחת ביס ולהתחבר לטעם הנפלא שלהן. חיכיתי שהורי
יעופו כדי שאני אוכל להיכנס לאוטו שלו ולתת לו את מה שהייתי
חייבת לתת לו, את מה שלבי היה רעב לתת לו. נשיקה. נשיקה אחת
ודי. זה היה מדהים. הרגשתי שאני נדלקת, הרגשתי שהדבר היחידי
שאני רוצה זה לטעום אותו... את כולו, מכף רגל ועד ראש, כל
מילימטר בגוף שלו עניין אותי וכל איבר שלו הטריף אותי. יכולתי
לבהות בו שעות ולא להתעייף. העיניים שלו, האף, הפה, החיוך
שהזכיר לי אל מושלם. הרגשתי איך עם כל מאית השנייה שעוברת הוא
חודר לי ללב יותר ויותר... וזה לא נפסק.
אחרי שהוא הלך הרגשתי ריקנות. רציתי שהוא יחזור, ויחד איתו כל
הדברים שהוא גרם להרגיש, אך הוא נעלם. בפעם הראשונה שדיברתי
איתו הוא ניראה לי גבר כמו כל הגברים - לוזר. לא רציתי לדבר
איתו, זה היה עינוי בשבילי. לא רק הוא. כל אחד שהיה מנסה, בום,
נכשל. אולי זה בגלל הקודם שנתן לי לסבול כל כך, הייתי מחכה לו
שיבוא אליי פעם בשבוע כמו שחרדי ישראל מחכים לגאולת המשיח. הוא
היה האהבה הראשונה שלי, הגבר הראשון שהצליח "לתפוס" אותי ולא
לשחרר. אהבתי אותו אני מודה, אפילו אהבתי אותו מאוד, הייתי
מסוגלת לכתוב לו מכתבי אהבה ולא להפסיק, עד שנגמר הדיו בעט.
הוא אהב את הילדה שבי, את התמימות, את הידיעה שהוא קיבל
"פרגיה" קטנה ועכשיו הוא צריך להכשיר אותה להיות בדיוק כמו
שהוא רוצה. אם זה בחיים, בהתנהגות ואפילו במיטה. ממש שפחה.
והאמנתי לו, חשבתי שהוא באמת אוהב אותי בגלל שאני חכמה, או
בוגרת יחסית לבני גילי. אבל לא. השובע שלו מבנות גילו שיודעות
מה הן בדיוק רוצות, והתמימות אצלן כבר הפכה לחכמת חיים הביאו
אותו למצב שהוא צריך מישהי כמוני שחיפשה באותה תקופה מין משענת
מכל המציאות העגומה שהיתה חיה בה. אבל למדתי הרבה מהקשר איתו.
אפילו יותר מידי.
היום שאני מסתכלת על דברים שעשיתי יש חלק בי שמצטער, אבל יש גם
חלק שגאה בי. כי אני לומדת מטעויות שלי, ולא עושה אותן שוב.
ויחסית לגילי עשיתי מלא טעויות, כאלה שאפילו שעשיתי אותם ידעתי
שאני עושה משהו לא טוב. אבל רציתי לראות מה הגבולות של עצמי.
ואני עדיין ממשיכה לבחון את הגבולות של עצמי ולפעמים אפילו
בזכוכית מגדלת.
כולם אומרים שהחיים הם במה ואנחנו מין שחקנים, אבל אפילו על
הבמה יש סוג של גבולות שלדעתי אין לעבור אותם. כמו ילד קטן אתה
חייב לבדוק את הגבול של עצמך, וזה כל כך מעציב אותי, ולא שאכפת
לך... אתה שקוע בעצמך, אתה חושב שאתה מלך שאתה בעצם ממש לא,
אתה שפל המדרגה, אתה לא יותר מברירת מחדל שנשים מסכנות מוכנות
לקחת מרחמים. חיים לדוגמה יש לך, ממש מופת הבריאה, רק חבל שאני
לא יודעת אפילו כמה אחוזים מסכנים מהדברים האמיתיים שאתה עושה.
מנוול. אתה לא מפסיק לפגוע. ואני כמו טיפשה חסרת תועלת ועמוד
שידרה הולכת אחריך, ועומדת דום לרצונותייך כמו חיילת שמצדיעה
למפקד שלה, זה שמנצל אותה בלי שהיא תרצה בכלל... כן, הדמעה
יורדת עכשיו, ואם לא באופן ממשי אז בפנים, עמוק עמוק... גל
שוטף של דמעות, הכי מלוחות שיש, כל כך מלוחות שאם הם נוגעות לי
בשפתיים אני מקיאה. מקיאה אותך מהגוף שלי, את כולך, שלא תיכנס
לשם יותר. לא רוצה אותך, הגוף שלי לא רוצה אותך, הוא נגעל מעצם
הנוכחות שלך בעולם הזה. מי החוצפן שהמציא אותך? מי העיז לתת לך
חיים? זה לא מגיע לך. אני לא רוצה להעביר עליך כזאת ביקורת
הרסנית, כי אני אוהבת אותך יא בן זונה, אוהבת אותך ברמות
שבחיים לא הגעתי אליהן, אני רועדת ממך, אני רועדת כולי, אני לא
מסוגלת להתמודד עם הרעידות שאתה עושה בי, הקול שלך, הריח שלך,
הפאקינג פרצוף מושלם שרק לך יש... הצורה שאתה נכנס אליי, תמיד
רוצה לשלוט בי, אפילו שאני רוצה לשלוט, אתה שולט... בגלל זה
אני שולטת באחרים.
לימדת אותי להיות מין זונה של החיים האלה וללכת עם הזרם, לעשות
מה שבא לי, לעשן מה שבא... ולא כי זה בריא, כי זה טעים. לפעמים
אני יושבת וחושבת עליך ויודעת שפעם הבאה שתהיה פה, במיטה שלי,
אני זאת שאשלוט בך, ואתה בי לא עוד. כן אני יודעת שעכשיו בתת
מודע שלך אתה חולק עליי, אבל אני אראה לך שאני שווה משהו. אני
יודעת שבסוף אתה תבין שאני הכי טובה, ואין עוד אחת שתסתכל עליך
באותו מבט שאני מסתכלת, או שמישהי תתאהב בך כל בוקר מחדש
כמוני, אני יודעת שזה לא מדגדג לך בכלל כי אתה לא מבין את
החשיבות שלי בחיים שלך, אתה לא יודע וגם לא תדע אבל כאשר יגיע
יום הדין, יום המוות שלי, השיחה שתקבל ומישהו יודיע לך שאני לא
פה יותר, יקח לך זמן אבל תבין מה הייתי בשבילך, ומה אני לא
אהיה יותר לעולם.
וכן אהובי, אתה תרוץ אליי, אתה תרוץ אליי לעולם הבא כמו שילד
רץ לאמו כאשר היא באה לקחת אותו מהגן, כמו ששחקני כדורגל רצים
אחרי הכדור המעפן הזה בשביל להבקיע אותו לשער של החיים שלי.
ושל המוות שלי.
אוי כמה שאני מייחלת ליום הזה שבו נשמתי תצא מגופי ותטייל
במחשבות שלך, בבית שלך, באוטו שלך בכל מקום שקשור אלייך. אני
אובססבית ליום האיחוד הסופי של שנינו. שאחריו לא ניפרד יותר
לעולם.